המנגן במנדולינה
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 190 שם.
לא מעט מהזיקוקין הללו נגעו לאותם אנשים שנמצאים בכל מקום שאנחנו הולכים אליו, שמשרתים אותנו כל אחד בדרכו. השומר בגן או בקניון, הקופאית בסופר, נהג האוטובוס. עבור הסביבה, וכנראה גם עבורנו, הם בדרך כלל אנונימים. חסרי שם ניחא, כי הרי לא תמיד ניתן או נוח לשאול כל איש לשמו, אבל לפחות מה עם ברכת שלום, מה עם אמירת תודה ולו רפה?
כשיצאתי לפני הרבה שנים לשליחות בסין מטעם חברה ישראלית בה שרתתי כמנהל הכספים שלה, נפרדו ממני עובדַי בהרמת כוסית. הם הגישו לי תמונה ממוסגרת בתוכה כתובה המילה 'סין'. האותיות ס.י.ן הורכבו מתמונות של כל עובדַי וליד כל תמונה צוין שם העובד/ת.
ברגישותם הרבה הם הקפידו שאחת מהתמונות הייתה של עובדת הניקיון של המשרדים שלנו. יֶלֶנָה שמה – כך כתוב ליד תמונתה. מאז חלפו הרבה שנים, התמונה הממוסגרת עדיין תלויה בחדר העבודה בביתי, משמשת לי תזכורת מימי העבודה המשותפים ובעיקר תזכורת לשים לב לכל האנשים שמשרתים אותנו. ללא התמונה אני מניח שלא הייתי זוכר את שמה. ילנה אצלי, בזכות עובדי, כבר אינה שקופה.
ובהקשר הזה הקשיבו לסיפור הבא שהתגלגל לידַי:
בתי גלי הייתה בת ארבע כאשר ערב אחד היא הפתיעה אותי תוך כדי טיול במדרחוב בעיר שלנו.
"אבא, אני רוצה כמה שקלים", ביקשה.
"בשביל מה?" שאלתי.
"בשביל לתת לבוריס", ענתה.
אינני מכיר אף בוריס ולבטח לא אחד כזה שמנהל עסקים עם בתי הקטנה, אז שאלתי: "מי זה בוריס בדיוק?"
"נו, אתה יודע…", אמרה בקולה הילדותי, "זה שמנגן".
קלטתי שהיא מתכוונת לאותו הנגן המנגן למחייתו במנדולינה, נתון לחסדיהם ולטוב ליבם של העוברים ושבים. לא חדש היה לי טוב לבה, הופתעתי שהיא יודעת את שמו.
גלי לקחה את המטבעות שנתתי לה וניגשה לנגן שהיה מרוכז בארגון חפציו באותו הזמן. היא נעמדה לפניו ומשלא זכתה לתשומת ליבו פנתה אליו בקול שקט: "בוריס, זה בשבילך". והיא הניחה את המטבעות במארז של המנדולינה.
הנגן הרים את עיניו והתבונן בה. הבחנתי בהבעת פליאה בפניו.
"איך את יודעת שקוראים לי בוריס?", שאל בריש מתגלגלת.
בתי הקטנה הביטה בו שניה קצרה ואמרה: "אמרת לי כבר… בפעם שעברה ששאלתי."
"אבל… אבל איך זכרת?", שאל הנגן ונדמה לי שעיניו הוארו. היה נראה שלביתי השאלה לא הייתה ברורה. לנו המבוגרים הזיכרון אולי לא משהו אבל היא… "מה הבעיה" היא בסוף פלטה בתמימותם של ילדים, "אמרת לי את שמך ואני זכרתי. מה כאן מפתיע כל כך?"
למען האמת גם אני הופתעתי אבל אז התרגשות אפפה אותי. עבורי הנגן היה מישהו שחולפים על פניו, לעיתים מטילים מטבע, אבל הנה עבור גלי הוא היה בוריס , אדם עם שם , כמוני וכמוה, אדם מעניין הגורם לאנשים הנאה בנגינתו.
אבל אז קרה עוד משהו – בוריס התיישר, לקח את המנדולינה לידיו, הפיק כמה צלילים ממיתרי הכלי, ונראה כחוכך בדעתו. ואז הוא התכופף שוב, נטל את המטבעות שגלי הניחה במארז של הכלי והחזיר לה אותן.
"למה?" שאלה אותו בתי, אולי קצת נעלבה, הרגישה שמתנתה נדחתה.
"מי שיודע וזוכר את שמי, הוא כבר חבר שלי," הוא אמר לה בחיוך "ולחברים שלי אני מנגן בחינם". הוא נפנה אז למנדולינה והחל לפרוט עליה… מקדיש את הרגעים הבאים, כולם לבתי גלי…
(שלח אלי קובי שטויאר, הוא לא ידע לומר את המקור של הסיפור)
קראתי פעם משפט של ניר גונטז', עיתונאי בעיתון הארץ. וכך הוא כתב: "אני חושב שבתי ספר צריכים להיות מדורגים לא עם אחוז הזכאים לבגרות או אחוז הגיוס לצבא, אלא עם אחוז התלמידים שמברכים את השומר כשהם חולפים על פניו…"
כדאי שנשריש זאת אצל ילדינו…
זיקוקין די-נור
שוקה, 13 ביוני 24
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
חתיכת שיעור.
מרגש ונוגע כתמיד
תודה רבה????????
מרגש ונוגע כתמיד
תודה רבה 🙂