מפריח הבלונים
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 136 שם.
הסיפור הקטן הבא כבר שוכב במגירות המחשב שלי כבר למעלה מעשר שנים. הסיפורים שאני שומר יודעים כבר שאני מחכה להזדמנות מתאימה כדי שאשלוף אותם. הם יודעים שאחֵיהֵם, שפחות מדברים אלי, נמחקים ולא נשמרים בכלל.
וההזדמנות הגיעה דרך השיח הבלתי פוסק על עדוֹת ואפלייה ועל אשכנזים וספרדים ושחורים ולבנים. מיד תבינו.
הקשיבו לסיפור הקצר הזה, שאיני יודע מקורו, ושעיבדתי אותו מעט:
רוכל מבוגר מכר בלונים משך שנים באותה הפינה בסנטרל פארק בניו-יורק. סופי שבוע שימשיים היו טובים לעסקיו, ימים חורפיים סגריריים היו פחות טובים, אבל הוא כמעט ולא החמיץ יום.
כשהמכירות היו דלות והקהל דליל נהג הרוכל לשחרר לחלל האוויר כמה בלונים מלאים בהליום. מניסיונו רב-השנים הוא ידע שהטריק הזה מושך תשומת לב, כמו זיקוקי די-נור המשוגרים אל-על.
הוא נהג, משום מה, להפריח את הבלונים באותו סדר צבעים – בלון ורוד, ואחריו בלון כחול, הפסקה קטנה ואז כמה בלונים ירוקים. ילדים ברחבי הפארק כבר חיכו להפרחת הבלונים, כמו הפרחת יונים באיצטדיונים, כמו המזרקות בלאס-ואגס שמתחילות לזנק בְּשעה יעודה. והטריק הקטן הזה באמת תרם לעידוד מכירת הבלונים של הרוכל הוותיק.יום סגרירי אחד ישב על ספסל בפארק ילד קטן כבן חמש, אפרו-אמריקאי, שיערו מסולסל והוא אוחז ביד אימו שישובה לידו. הרוכל, כהרגלו ביום מכירות מתון, החל להפריח כמה מבלוניו. בתחילה הורוד, אחר כך הכחול, הפסקה קטנה ואז הירוקים.
וכשנסתיימה ההצגה הקטנה הזו, משך הילד הקטן בזרועהּ של אימו והוביל אותה לכיוונו של הרוכל. הוא לא ביקש לרכוש בלון כמו כל הילדים, הוא רק משך בשרוול מעילו של מוכר הבלונים, הרים אליו את מבטו ושאל: "אם תשחרר את הבלון השחור, גם הוא יעלה למעלה?"מופתע ונרגש משאלתו של הילד, הציץ המוכר בעיני אימו של הילד כמבקש אישור, ואז רכן אל הילד, פרע שיערו בחיבה ואמר לו: "בני, זה לא הצבע, זה מה שבתוכם של הבלונים, הוא זה שגורם להם לעלות למעלה".
חלפו שנים. הרוכל זקָן ופסק מלפקוד את הפארק ולמכור את בלוניו.
ויום אחד צצה בעיה עם שכירות הדירה שלו והוא פנה למשרד עורכי דין בעיר לקבלת עצה. במשרד היפנו אותו לשילה וולטרס, עורכת הדין שלהם שמתמחה בנושא שכירויות.
שילה, בשנות השישים שלה, כהת עור, אפרו-אמריקאית, קיבלה אותו בִּמְאור פנים. הוא הסביר לה בקצרה את הבעיה איתה הוא מתמודד.
"מה עיסוקך?" היא שאלה.
"אני מבוגר… כבר איני עובד." הוא ענה. "הייתי מוכר בלונים בסנטרל פארק… משך שנים."
שילה הביטה בו כלא מאמינה: "זה אתה מפריח הבלונים… הורוד… הכחול…?" שאלה.
"עבדֵך הנאמן…" ענה בחיוך גאה. "טריק נחמד שהמצאתי, אהה?… יפה שאת זוכרת."שילה קמה מכיסאה, הקיפה את השולחן, ניגשה אליו ואחזה את שתי ידיו בחום. "עזוב את הטריק…" היא אמרה. "משפט אחד שלך שינה את חיי. בני, אז קטן בשנים, ניגש אליך באחד הימים כשטיילנו בפארק ושאל אם גם הבלון השחור יכול לעלות למעלה, ואתה ענית לו בחיבה שזה לא הצבע, זה מה שבתוכו של הבלון שממריא אותו למעלה. והמשפט הזה שלך לִבְני, ננעץ כמו חץ בראשי. אני, שעד אז התקרבנתי והאשמתי אחרים ואת צבע עורי בכך שלא הצלחתי להמריא אף פעם, פתאום נפל לי אסימון בנקישה. הכול בתוֹכי! ולמרות שהייתי מטופלת בגידול שלושת ילדיי הקטנים, גייסתי את אימי לעזרה והלכתי להשלים לימודַי ולהגשים את חלום ילדותי להיות משפטנית."
היא נטשה את אחיזת ידיו והושיטה ידה ללוח עץ מלבני קטן שהיה מונח על שולחנה והיפנתה אותו אל האיש. הוא הביט בלוח, ועיניו הצטעפו כששפתיו לחשו את הכתוב:
"זה לא הצבע, בני, זה מה שבתוכנו שגורם לנו לעלות למעלה…" ולמטה היה ציור של בלון שחור הנוסק לשמים."המשפט הזה שלך הוא שהביא אותי לכאן." היא אמרה לו בהתרגשות, "והוא מונח על שולחני כל הזמן כדי שברגעים שאני מתבכיינת ומאשימה אחרים, הוא ישמש לי כתזכורת. ועכשיו… ספר לי בהרחבה איך אני יכולה לשרת אותך…"
(לא ידעתי את מקור הסיפור ששלחה אלי שולי ברק. לאחר שהפצתי את הסיפור היא הפנתה תשומת לבי שהסיפור על הרוכל לקוח מסיפרו של מאיר לירז – 'אנקדוטות וסיפורים לצמיחה אישית'. החלק השני של הסיפור -המפגש עם האם – הוא פרי דימיוני…)
ואיני מקל ראש בקיפוח ואפלייה שהיו, ובוודאי עוד קיימים, אבל בימים אלה שהנושא העדתי מורם על נס ללא הֵרֵף, כדאי לשנן את הסיפור הקטן הזה.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 9 בפברואר 2023
"מפריח הבלונים" כפי ששודר בגלי צה"ל בתוכניתו של שמעון פרנס. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה,
כל הסיפורים שאתה מעלה מעוררים אצלי כל כך הרבה רגשות. וללא ספק מביאים אותי למחשבה על הנושא שאתה מתכוון אליו.
והפעם, הקיפוח העדתי.
שנים אני טוען שמלבים כאן אש שכבר כבתה. היה קיפוח או לא היה קיפוח, הגיעה העת להחליף את הדיסקט. לעבור דף, לסיים עם זה.
נולדתי כ"אשכנזי" בגבעת אולגה בה מרבית האוכלוסיה היתה יוצאי עדות המזרח.
למדתי בפנימייה בה מרבית התלמידים היו יוצאי עדות המזרח ואני נהניתי לכאורה מאפלייה מתקנת לכיוון השני.
בני נשוי לבת עדות המזרח וביתי נשואה לבן עדות "מעורב".
תמיד חשבתי שזה כבר מאחורינו. שצריך להעריך אדם בהתאם לתכונותיו ולא לפי מוצאו העדתי. וכך, משחר נעורי.
אבל, מי שנושא את דגל האפלייה כמענה לכל בעייה מנציח תופעה פסולה שהיתה אולי בראשית דרכה של המדינה .
הוא בוודאי גורם נזק לאלה שהיתלותם בתירוץ הקיפוח חוסמת את דרכם להצלחה.
אכן, זה לא המוצא העדתי הוא שקובע, אלא הרצון העז, הכישורים והאופי החזק.
Wow….. what a great story , moving and a quote for a lifetime !!
I saved it and will use it in my yoga teachings .
Thank you so much for sharing and reminding us , to have an open mind and a beginners mind .
וכך כתבה לי מישהי שביקשה להישאר בעילום שם:
ערב טוב שוקה.
כשבתי יצאה עם בעלה לעתיד, לקחנו אלינו הבייתה את אימי בשבת. אימי הייתה אז בשלבים מתקדמים של מחלת האלצהיימר.
לפתע שאל החבר של בתי את אמא: 'מה דעתך שנכדתך עומדת להינשא לבחור תימני?'
רציתי לעזור לאמא ולענות אבל החבר הקדים אותי וביקש שאמא תענה.
תשובתה הייתה: 'תלוי איזה בן אדם הוא.'
התשובה הזו מלווה אותנו כבר כמעט 30 שנה.
הייתי שמחה אם כך היינו מתייחסים לכל אדם.
המשך לכתוב ולשמח אותנו. תודה רבה
זה שנים אני ומשפחתי גדלנו עם התכונה. לא מעניין אותנו באם אתה ירוק או שחור. תימני או רומני או ערבי.,.. העולם נחלק אצלי לאנשים טובים ואנשים רעים.
היי שוקה, הקשבתי לזיקוק הנפלא שבנית במו ידיך כהמשך לסיפור 'בלונים' שהוצאתי מתוך ספרו של מאיר לירז- אנקדוטות וסיפורים להצלחה.
תודה והמשך יום טוב…
היום בבוקר שמעתי את התכנית של פרנס והיה נחמד לשמוע את הזיקוק המפתיע הזה.
הי,
אני מבינה לגמרי את הפרשנויות של קודמיי בתגובות, בהחלט אפשר וניתן לפרש זאת כנושא עדתי, אך אני רואה את זה גם מזווית אחרת … אדם שחווה חוויות נוראיות בילדות שלא נתנו לו שום צ'אנס להצליח בחיים ובכלל לא להאמין בעצמו שהוא מסוגל להצליח יכול לראות את עצמו בסיפור הזה.
סיפרתי לבעלי לפני כמה דקות את הסיפור הזה והדמעות לא איחרו להגיע. חיבוק למי שזקוק. רק אהבה תביא אהבה.
מענין מאוד ומהנה