העוצמה שבסיפורים
הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 86 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט
חציתי את רף 350 הזיקוקים שאני שולח מאז 2008, כבר כמעט 14 שנים. לא מעט אני עוצר בדרך הארוכה מאז, ותוהה על עוצמתם של סיפורים. מה יש בְּסיפור שמִשחר ההיסטוריה הוא משולב בכל תרבות שאנחנו מכירים?
אנחנו יודעים שזו דרך נעימה להעביר חוכמה ותובנות. מאדם לאדם, ממבוגר לילד. כולנו זוכרים שבשפת השירים נעמי שמר תרגמה ושוררה 'שאילו ציפורים היו דוברות כבני אדם, גם להן היו סיפורים על הארצות שמעבר להרים…' .
אבל אולי איננו ערים לשתי נקודות מבט מעניינות. האחת – שבעצם לכל סיפור אנחנו מקשיבים דרך המסננת שלנו וכך הסיפור 'נופל' בדרך כלל על החיים שלנו, כפי שמצוטט מרסל פרוסט הסופר הצרפתי יהודי, שאמר: ש"כל ספר או סיפור טוב הם סוג של מראָה, שהקורא או השומע מתבונן בה בדמותו שלו…"
והשנייה – שהחיים הם בכלל איך שאנחנו מספרים אותם, כפי שאמר הסופר הקולומביאני, גבריאל גרסייה מארקס: "החיים אינם מה שחייתָ, אלא מה שאתה זוכר והאופן שבו אתה מספר אותם."
וכך בהדרגה היטמעתי והבנתי את עוצמתם של סיפורים, וקיבלתי שוב ושוב דחיפה להמשיך ולעסוק בכך. ראו את התנ"ך, ראו את המיתולוגיה ואת הבודהיזם ואת תורת הזן, כולם נדבך ועוד נדבך ועוד נדבך של סיפורים, שעוברים מדור לדור. אינני בלשן, בוודאי לא באנגלית, אבל שמתי לב שהמילה STORY היא גם סיפור וגם קומה (בבניין), וכך מצטרף סיפור לסיפור ועוד קומה ועוד קומה וכך נוצר בניין שלם, ונוצרת תרבות ונוצרת היסטוריה (HISTORY – שגם בתוכה, ראה זה פלא, שזורה המילה STORY)… הכול על מצע אדיר של סיפורים.
אבל הסיפור ששיכנע אותי יותר מכל להמשיך ולהציק לכם בסיפורים, היה סיפור קטן ששלח אלי לפני עשור נער צעיר אז, בשם אמיתַי. זהו סיפור שצריך ללמד בכל בית ספר להוראה. הנה הסיפור בעריכה קלה שלי:
אישה בלבוש בלוי וקרוע, שמכסה טפח ומגלה טפחיים, מנסה להיכנס בשערי עיר בימים של פעם. שומרי העיר עוצרים אותה בגלל לבושה הלא ראוי ולא מאפשרים לה להיכנס.
יושבת האישה עצובה ובוכייה מחוץ לחומה.
מגיע אז לְשער-העיר אדון הדור בלבושו, עטוי באדרת נאה. הוא מבחין באישה הבוכייה.
"מדוע את יושבת ובוכה מחוץ לחומות?" הוא שואל את האישה."ראה איך אני נראית. בגדיי קרועים, בלויים, אני כמעט עירומה. השומרים אינם מתירים לי להיכנס."
נכמרים רחמיו של האדון, הוא מוריד את אדרתו, מכסה אותה ושלובי זרוע הם נכנסים דרך שער-העיר. השומרים כמובן אינם מונעים בעדם עכשיו.
בתוך העיר האישה משיבה לו את האדרת.
"מה שמך אישה?" הוא שואל.
"אמת," היא עונה, "קוראים לי אמת. ומה שִמךָ?"
"שמי סיפור" הוא עונה לה.והאישה מחייכת אליו ואומרת בבישנות: "מעניין… כך זה בעולמנו – האמת לא תמיד נראית טוב, פעמים רבות היא עירומה, אבל כשעוטפים אותה בסיפור ראוי, היא חודרת את החומות ונכנסת ללב."
(מקור הסיפור לא ידוע לי, שלח אלי צעיר בשם אמיתי)
אז כן… הסיפור הזה שיכנע אותי להמשיך וללקט סיפורים. ולמה להפיצם? כי רק לאחרונה ניתקלתי באימרה יפה של אדית וורטון, סופרת אמריקאית, שאמרה: "יש שתי דרכים להפיץ אור – להיות הנר, או להיות המראה שמפיצה אותו…". אז אסתפק בלהיות המראָה שמפיצה סיפורי חיים קטנים של אחרים… שלכם… שיש בהם חומר למחשבה.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום ראשון, 27 במרץ 2022
"עוצמתם של סיפורים" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
קצר ומקסים .
אני מרבה להשתמש בביטוי שהאמת חשובה אבל בסוף מה שמדבר אלינו זה איך אנחנו מספרים את הסיפור
נפלא
המון תודה
אוסקר
וכך כתב לי רם עברון:
יש לי תיקון קטן והוא נוגע לציפורים וסיפורים, אבל מי אני הקטן שאתקן את הגדולה מכולם, נעמי שמר.
ציפורים מדברות ומספרות בלי סוף. אנחנו המוגבלים שלא מבינים את שפתן.
אם היית שומע את הסיפורים שמסופרים מחוץ לחלוני כל בקר היית יודע על מה נזעקתי
אלפי תודות
רמי
כל כך עסוקה תמיד אבל מעולם לא הצטערתי על זמן שהשקעתי בקריאת הסיפורים שלך. תמיד הדהד בי משהו. סיפורים שיוצאים מהלב , עוברים דרך מסננות של אהבה וקשב שלך ונכנסים אל לב חדש. תודה על הראי המלא באהבה שאתה שוקה
העיקר שאנחנו נהנים ממך ומהסיפורים
שוקה ידידי היי,
ECI אולי איבדו רו"ח מוכשר, והיא לא כל כך קיימת היום, לפחות במתכונת העבר, אבל אנחנו-כולנו זכינו בנר גדול מאוד ובמראה ענקית.
יישר כוח והמשך להאיר לנו ולעורר את עצמך בסיפורים שלך/כם ושל רבי שמעון (פרנס).
בברכה ובתודה,
מוטי אביב