דברים שנראים מטופשים
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 187 שם.
לפעמים אנחנו נתקלים בדברים שעל פניו נראים מטופשים ואז, מזווית אחרת או במחשבה שנייה, אולי הם אינם כאלה מטופשים.
את הסיפור הבא העביר אלי אבי חמרה, נהג אוטובוס מחדרה, שמידי פעם מעביר אלי דברים שהוא נתקל בהם. הנה הסיפור, בשינויים והתאמות קלות משלי:
לאחר תקלות חוזרות ונישנות במערכת הצנרת בביתי, שכרתי את שירותיו של שרברב לטפל יסודית בכל ענייני הצנרת. כשסיים את יום העבודה הראשון שלו, יום קשה ומתיש, הוא יצא אל הטנדר שלו, רק כדי לגלות שאחד מגלגליו מפונצ'ר.
לא נעים, חשבתי לי, אחרי יום עמוס כזה הוא עוד צריך לתקן פנצ'ר. הצעתי לו עזרה, אבל הוא עשה את זה די בזריזות לבדו. כשסיים, נופף לי בידו לשלום ונכנס לתא הנהג.
ניסה להתניע, היו כמה כיחכוחי מנוע ו… כלום. המנוע שבק חיים.הרגשתי ממש לא נעים בשבילו. הצעתי לו טרמפ הביתה כי כבר נפלה חשיכה. הוא הסכים, אמר שיזמין גרר למחר. כשהיינו בדרך הוא עוד הספיק לקבל טלפון מלקוח שהיה צריך להעביר לו תשלום והבנתי מהשיחה שהלקוח כנראה ידחה את התשלום. 'זה עושה לי קצת בלגן בבנק.' הוא אמר לי.
כשהגענו אליו הביתה, הוא הזמין אותי להיכנס ולשתות משהו לפני שאסע חזרה.בעודנו פוסעים לעבר דלת הכניסה של הבית, הוא עצר לרגע ליד שיח קטן בְּצד השביל ועשה תנועה כאילו הוא מניח משהו על ענפי השיח. הצצתי לשיח כשחלפתי על פניו ולא הבחנתי במאומה. אז אולי הוא נטל משם משהו, חשבתי, אולי זה מקום מוסכם להשארת המפתח.
כשנכנסו הבייתה אורו פניו של האיש. הוא חיבק את שני ילדיו, הניף אותם באוויר בעליצות, והחליף חיבוק ונשיקה עם זוגתו. כל אותות היום המעייף והצרות עם ריכבו והבנק לא הורגשו עליו. לא יכולתי שלא לקנא באופן המהיר שבו השיל את דאגותיו. 'לי, לצערי זה לא עובד כך. טרדות היום ממשיכות איתי גם הבייתה', חשבתי לעצמי.
שתיתי משהו חם אצלם, היכרתי את המשפחה ויצאתי בדרכי חזרה. הוא ליווה אותי לרכבי. כשעברנו ליד השיח, לא התאפקתי ושאלתי: 'תגיד, מה זה היה הקטע הזה עם השיח בכניסה לבית?"
הוא חייך אלי במבוכה: "עזוב, זה מנהג שירשתי מאבי, שממנו ירשתי גם את המקצוע. זה ישמע לך מטופש."
"סַפֵּר…" אמרתי לו מסוקרן.
"אבי, תמיד כשהיה חוזר מיום העבודה," הוא ענה "היה נוהג להניח את כל דאגות היום וצרותיו על העץ בכניסה לבית, באופן מטאפורי כמובן. 'אין טעם שהדאגות הללו יעיקו על המשפחה וילוו אותי בשעות השקט שלי,' הוא היה אומר. ומאז שהפכתי גם אני לאיש משפחה וגם אחרים תלויים במצב רוחי, גם אני נוהג כך. אני יודע זה נשמע מטופש. אבל יש משהו באקט הטכני הזה, של ההנחה על העץ או השיח, שעזר לאבי ועוזר במידה רבה גם לי."
"וזה באמת עוזר?" שאלתי, כמי שאמונות טפלות ממנו והלאה.
"אני חושב שבמידה רבה זה עוזר." הוא ענה. "אבל מה שיותר מעניין הוא, שלמחרת בבקר, כשאני יוצא מהבית, אני עובר ליד השיח ועושה תנועה של נטילה חזרה של הצרות שהשארתי שם אמש, כדי לטפל בהם במהלך היום. וראה זה פלא… תמיד הצרות שאני נוטל חזרה, או שמשקלן פחת מכובדן שזכרתי מאמש, או שחלקן… פשוט נעלם…"(קיבלתי מאבי חמרה שקיבל מעמית שריג מקיבוץ גבת. מקור הסיפור לא צוין)
ובאותו הקשר נזכרתי באנקדוטה ששלחה אלי סנדרה קציר. היא תרגמה סופר ארגנטינאי בשם פונְטָנָרוֹסָה:
בעיירה קטנה נהגו התושבים להסתלבט על שוטה הכפר. כל יום הם קראו לו לבָּר של העיירה והניחו למולו שתי מטבעות, שיבחר וייקח אחת מהן. האחת קטנה ושווה יותר (נניח שקל) והשנייה גדולה ושווה פחות (נניח חצי שקל). והשוטה תמיד היה בוחר ולוקח את הגדולה יותר לקול צחוקם של הנוכחים.
ויום אחד אורח זר שהזדמן לעיירה וצפה במחזה, רחמיו נכמרו על השוטה. הוא ניגש אליו בחוץ ואמר לו: "כדאי שתדע שהמטבע הגדולה יותר, שווה פחות מהקטנה."
וענה לו השוטה: "זה ברור לי. אבל ביום שבו אני אבחר את המטבע הנכונה, המשחק הקטן הזה ייגמר ואני לא אזכה יותר במטבע כל יום."
אז אולי כדאי לעיתים… רק לעיתים… להרפות מעט משיפוטיות…
זיקוקין די-נור
שוקה, 16 במאי 24
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
את הסיפור הראשון אני מספר כבר שנים רבות. פעמים שמעתי ממורים שעבדתי איתם שגישתם לתלמידים השתנתנה בעקבות הסיפור.
הסיפור השני פשוט נפלא בפשטותו ובמסר שהוא מעביר
תודה
הסיפור ישן ומוכר ובמקור נקרא עץ הצרות והיה באתר יחד עם הרבה סיפורים נוספים.
האתר כבר לא קיים וחבל.
ולמרות זאת תודה על הסיפורים היפים ששופכים אור על "העיקר והטפל" ומורכבות החיים
היי שוקה יקר,
אהבתי את שני הסיפורים, אבל את הסיפור השני ממש ממש אהבתי ואני אגלגל אותו הלאה. שני סיפורים עם חכמת חיים ששווה לאמץ.
תודה שוקה על הזיקוק.
חג שבועות שמח.