להיות עולה חדש
לסיפור שלמטה תוכלו להאזין בקולי בהֵסְכֵּת/פודקאסט שהעליתי. הנה קישור (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 35 שם): זיקוקין די-נור – פודקאסט
והנה הזיקוק של היום:
אני יליד הארץ, ומשכך מעולם לא חוויתי את קשיי המהגר/העולה החדש. אני מניח שכל עולה חדש, כל מהגר, נלחם בשיניו בשנים הראשונות כדי להסיר את סממני הגלותיות, המִבטא, הזרות, ולהפוך כמה שיותר מהר למקומי. לכל אחד זה בא במינון אחר. הסכיתו לחוויה הבאה:
יש משהו לא הוגן באי-הנכונות שלנו לסלוח להורינו על פרשיות-אהבים נושנות. אפילו היום, איני מוכנה לקבל את משובותיה של אמי, את יפהפיותה וגחמותיה, ואת שפתיה המשוחות בְּאדום, הלוהט אפילו בתצלומי השחור-לבן.
אחת מאהבות נעוריה, היתה משה-מנדל צוּקֶרמָאכֵער, פניו רציניות בתמונת מחזור של גימנסיה תל-אביבית, שתי תמונות מאמי. "פליט. יתום. ללא נפש חיה בארץ." אומרת סבתי. "לַכִּיתה של אימא בא באמצע השנה, מגושם, ידיו גדולות. שפתו עילגת."
אבל אז, כאילו באחת, השיל מעליו את הגולה. בתוך חודשים סיגל לעצמו עברית צברית, חתוכה ומקולקלת. על משפחתו וארץ הולדתו – לא דיבר. סיפרו שהשמיד את תמונות הוריו. "איני יודעת אם אהב את אימא ואם היה שם רומן גדול," אומרת היום סבתי. "אבל הוא אהב לבוא אלינו. משתוקק לטפח את הצבר הארצישראלי שהוא כל-כך רצה להיות."וכאילו לא היו לה די אהבות משלה, היתה לאמי גם אהבה אחת משל אחרים. מיד תבינו.
בשנת 1942 החליטה אמי, ללא הסכמת הוריה, להתגייס לצבא הבריטי. ושם בלב מדבר במצריים, בצריף של יחידת הנהגות, התחילה הידידות של אמי ובְּרונְקָה, שכנות למיטות. בְּזיכְרון הבנות היתה שמורה בְּרונְקָה כַּיָפָה מכולן. היה זה הידוק הבגד על מותניה, או אודם שערה ושפתיה שבידלו אותה מהאחרות ומשכו תשומת ליבם של הגברים, החיילים האנגלים.
השכנוּת במיטות הולידה גם את לימוד העברית: אמי הוותיקה, הצברית, לימדה עברית את בְּרונקָה, הפליטה מוורשה, חדשה בארץ, וניקתה לשונה מהיגוי פולני כבד.
ובאותו ליל שבת בחורף 43', התקיימה מסיבת השבת עם בחורים מהצי המלכותי, במדיהם הלבנים זהובי הכפתורים. אמי הוצבה לשמירה במחנה. וכך היא בחוץ והרוח מסיעה אליה את קולות השירה והצחוק, את צלילי ההורה והקרָקוֹביאק. ובתום המשמרת, במיטותיהן, לוחשת בְּרונקה לאמי איך, בערב הזה, הלך לבה של ברונקה אחר צעיר יָפה ותמיר – אורי – צבר ארצישראלי מבחורי הצי המלכותי, שידיו הגדולות אחזו במותניה בריקודים, אבל למחרת יפליג מכאן.
ערב אחד הונח מכתב על השידה המשותפת. המכתב בעברית… לברונקה. וזו מחליקה קיפוליו ומושיטה לאמי. המכתב מאורי… אורי בן-ענת… מהמסיבה ההיא.
העיברית של ברונקה דלה… ואמי שועה לתחינתה ומנסחת מכתב תשובה בכתב-ידה המהוקצע. ברונקה רק מדביקה את שולי המעטפה.
ושתיהן אז מצפות… יום אחד שוב מקשט לו מכתב לבן את השידה, ושתיהן קוראות בו שוב ושוב, אסירות תודה זו לזו.
במכתב שיבח אורי בן-ענת את העברית היפה של ברונקה, וגם הזכיר געגועים אליה. גם את מכתב התשובה השני כתבה אמי. וכך המכתבים מצטברים בערמה קטנה ענובים בשרוך. למי הם שייכים, הן לא קובעות. ברונקה עדיין פתחה את המכתבים ראשונה, אבל אמי התיכה את המילים לתשובות כתובות, ואורי בן-ענת היה גם לשלה.
והנה הוא מבשר, במכתב קצר, על בואו הקרוב לחופשה במצרים. "סוף סוף תראי אותו," אומרת ברונקה לאמי. "מגיע גם לך…"
וביום הזה מגיעות הבנות, במדים מגוהצים ובכובעי מצחייה, אל תחנת הרכבת ההומה בקנטארה, ומחכות.
חיילים בלבן ובחאקי נפלטים מקרון הרכבת. ואז… עיני אמי ננעצות בגוף גדול במדים צחורים, שבפתח הקרון, והוא מפנה ראשו ומחפש. אמי רואה צללית לבנה ומגושמת, ידיים גדולות, עיניים בהירות, וכשזו הולכת וקרבה אליהן, פורצת התדהמה בצווחה מפי אמי:
"משה-מנדל צוּקֶרמָאכֵער!""ארשת פניו הביעה עלבון, אי הבנה נוראה." מספרת היום אמי, "עיניו הגדולות ממש ירקו זעם. איך העזתי לצווח את השם הגלותי הישן שלו לאוזני כולם. הוא הביט פעם אלי ופעם אל בְּרונקָה, החזיר את הכומתה לראשו, את התרמיל לשכמו – פנה מאיתנו והלך. פשוט הלך. חזר ונבלע בקרון ושוב לא ראינו אותו. ברונקה ניסתה ללכת אחריו, אך חזרה בה. ולפני שהספקתי להסביר, פרצה בבכי כואב.
אֵלַי לא התקרבה עוד. היא לא הבינה כלום וכנראה לא רצתה להבין. כמה ימים עוד התהלכה במחנה כמו אבלה – ואחר כך נעלמה. אולי עברה ליחידה אחרת, אולי ביקשה להשתחרר."
אלה דבריה של אמי, מחוללת התקרית והניצולה היחידה. כי הרי משה-מנדל צוּקֶרמָאכֵער ואורי בן-ענת הלא היו לאחד.
וצרור המכתבים שירשה אמי, זה נמהל לו עם השנים בצרורות אחרים שקיבלה אמי ממחזרים אחרים, וביניהם צרור המכתבים הנצחי, היקר-מכול, של אמי ואבי.
(כתבה רימונה די-נור. מבוסס על מקרה אמיתי. פורסם בירחון מאזניים אוקטובר 96, תחת השם "שיעורים בעברית")
ורק אומר שרימונה די-נור היא אחותי ועד שקראתי את הסיפור, רק לפני כמה חודשים, לא ידעתיו.
ומעבר לנושא דילמת ההשתייכות של מהגרים, חשבתי לעצמי שוב: 'כמה חבל שלא שוחחתי עם הורי יותר, שלא התעניינתי מספיק בעברם… והרי היום אין כבר את מי לשאול….'
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 12 באוגוסט 21
"להיות עולה חדש" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
מפח נפש כואב מאוד בסיפור זה, אך המציאות היא האמת היחידה.
שבת שלום שוקה!
סיפור מרתק שוקה! כל בית שני בימי הישוב של פעם היו לו אסופות מכתבים שכל אחד עולם ומלואו.
הזיכרונות שעולים וצפים, אודות הורינו שאינם, עולים בעצמתם על ההתרחשויות
בעת התהוותן .