כיתה ללא שולחנות
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 146 שם.
על אבי בַּרבֵּר – תת אלוף במיל בחיל האוויר – כבר סיפרתי כאן לפני כמעט עשור. מאז אנחנו שומרים על קשר, במעין הסכמה לא כתובה שכשהוא נתקל במשהו מעניין הוא שולח לי.
והנה הוא מפנה תשומת לבי לסיפור שפורסם בארה"ב. חשבתי שבימים אלה של ימי זיכרון ועצמאות, יש בסיפור הזה לא מעט חומר למחשבה. מעין צלצול מעורר שכדאי מידי פעם לעצור, להבין ולהטמיע שמה שנראה לנו מובן מאליו, שכל-כך מגיע לנו, הוא לא כל-כך מובן מאליו.
מורָה, ללא ספק מעט אחרת, מצאה דרך מעט אחרת להמחיש זאת לתלמידיה.
אנחנו בספטמבר 2005, לפני כמעט עשרים שנה, יום פתיחת שנת הלימודים בבית הספר התיכון רובינסון בליטל רוק, ארקנסו בארה"ב. המורָה להיסטוריה, מרתה קוֹטְ'רֶן (Cothren), החליטה לעשות משהו די חריג. ברשות המנהל, המפקח ואיש המשק היא פינתה מהכיתה שלה את כל שולחנות התלמידים.
כאמור זה היה יום הלימודים הראשון וכשהתלמידים נכנסו לשיעור הראשון הם גילו להפתעתם שאין בכיתה שולחנות.
'מה קרה עם השולחנות?' הם שאלו את מורתם.
'תקבלו שולחנות לכיתה,' היא ענתה 'אם תאמרו לי איך הרווחתם את הזכות לשבת ליד שולחן בבית-הספר ולזכות לחינוך?'
'אולי אלו הציונים שקיבלנו?' ענו חלק מהתלמידים.
'לא.' השיבה.
'אולי ההתנהגות שלנו?' ניסו אחרים.
'לא, זו גם לא ההתנהגות שלכם.' היא ענתה.
וחלפה השעה הראשונה, התלמידים נכנסו לשעה השנייה ולשעה השלישית… עדיין ללא שולחנות. חלק מהתלמידים התקשרו להורים לספר להם, ואלה התקשרו להנהלה לברר מה הסיפור. מורים מכיתות אחרות החלו להגיע כשהשמועות נפוצו על המעשה המוזר של המורה.
בשעה האחרונה של אותו היום, כשהתלמידים נכנסו ותפסו מקומם על הרצפה בכיתה חסרת הרהיטים, פנתה אליהם המורה ואמרה: 'מכיוון שלא קיבלתי מכם תשובה ראויה מה כל אחד ואחת מכם עשה או עשתה כדי להרוויח את הזכות לשבת כאן, אל שולחנות הלימוד, אני אציע תשובה.'
המורה מרתה קוֹטְ'רֶן ניגשה אז לדלת הכיתה ופתחה אותה.
בזה אחר זה פסעו לכיתה 27 וְתיקי צבא ארה"ב, במדיהם ובדרגותיהם, כשכל אחד מהם מניף בידיו שולחן לימודים אחד. הם הציבו את השולחנות בשורות בכיתה, ואז…בשקט… נעמדו לאורך הקירות של הכיתה.
דממה השתררה בכיתה. הסצינה כאילו נלקחה מסרט.
'אתם יודעים תלמידים,' אמרה אז המורה להיסטוריה 'אלו לא אתם שהרווחתם את הזכות לשבת ליד שולחנות הלמידה הללו. הזכות נקנתה לכם ממעשיהם של אלו שעומדים בשקט ליד הקירות בירכתי הכיתה. הם אלה שהניחו לכם את השולחנות הללו בכיתה כעת, ממחישים בכך שהם אלה שהניחו בפניכם את האפשרות ללמוד. הם אלה ששרתו ברחבי העולם, מוותרים לעיתים על חלומות של קריירה ומשפחה, כדי לאפשר לכם את החופש ללמוד. ועכשיו זה בידיכם. עכשיו זו האחריות שלכם – לשבת ליד השולחנות האלה וללמוד, להיות לתלמידים טובים ולאזרחים טובים. הם שילמו את המחיר כדי שלכם יהיה את החופש לקבל חינוך. אל תראו בזכות הזו לשבת ליד שולחן הלימודים כדבר מובן מאליו.'(כך פורסם בארה"ב. שלח אלי אבי ברבר)
הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי. המורה זכתה בפרס 'המורה של השנה' בשנת 2006 מטעם ארגון ותיקי הצבא במדינת ארקנסו בארה"ב. היא עצמה בִּתו של שבוי מלחמה ממלחמת העולם השנייה.
ללא ספק מצאה המורה דרך מעניינת ומוחשית להדגיש לתלמידים שהזכות שלהם ללמוד אינה דבר מובן מאליו, והיא מוקנית מתרומה של אחרים. במקרה דנן, כבת של שבוי מלחמה, היא הדגישה את ההקרבה של אנשי צבא. אני בהחלט יכול לחשוב על הדגשה דומה לתרומתם של הורים, המאפשרים לילדיהם את החינוך על כל שלביו.
בכלל, נראה לי שזה שיעור נהדר לא לקבל את מה שיש לנו, בכל מישור בחיינו, כמובן מאליו.
ובערב יום הזיכרון שלפנינו אני לוקח את הסיפור הזה לעולמנו, למדינתנו הקטנה, ומרכין ראש בפני כל החללים, הפצועים, הנכים, ההלומים והשבויים וכל משפחותיהם וחבריהם, שהיקנו לנו באובדנם ובסיבלם את המשך החיים, שהלימודים הם חלק משמעותי מהם.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 20 באפריל, 2023
"כתה ללא שולחנות" כפי ששודר בגלי צה"ל בפינתי אצל שמעון פרנס. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הסיפור הזה והאופן שבו אמורה הציגה אותו לתלמידים שלה, יוצא דופן וכנראה התלמידים שלה יזכרו אותו ואותה כול חייהם. וזה כמובן משליך בצורה ישירה על חיינו באזור המטורף שלנו. ולנו יש אמרה שמבטאת את הרעיון הזה גם "במותם ציוו לנו את החיים" במשפט זה מנציח עם ישראל את זכר הקדושים שנפלו על קדושת העם והארץ.
איש מהתלמידים לא ישכח מופע זה כל חייו.
היה כדאי ליישם את ״התרגיל״ הזה במדינתנו בישיבות… אולי האברכים שיושבים ללמוד שם יבינו שמי שהעניק להם את האפשרות ללמוד הם חללי צה״ל וחייליו לדורותיהם!!!! ורק בזכותם!!!
זה ממש לא מובן מאליו!