לעבוד ביחד
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 183 שם
אני חסיד גדול של חשיבותה של עבודת צוות. אין סוף סיפרי ניהול ומאמרים מדגישים שוב ושוב את חשיבות שיתוף הפעולה בהבאת כל ארגון לגבהים חדשים, בעיקר ע"י ניצול כישורים ואיכויות שונות של הפרטים במערכת. וכל האמור לעיל אינו מקל ראש או ממעיט, ולו במעט, בחשיבות היוזמה האישית ובחשיבותו של הפרט.
רבים מאמינים ששיתוף פעולה לא רק מביא להשגת יעדים, אלא תורם לבניה של תחושת אחדות ושייכות לאותו הצוות, לאותו הארגון ואפילו לאותו העם. כמה נכון בימים האלה…
אנדרו קרנגי, תעשיין אמריקאי, ואחריו גם הנשיא אובמה צוטטו כמי שאמרו: "עבודת צוות היא הדלק שמאפשר לאנשים רגילים להגיע להישגים בלתי רגילים."
הקשיבו לסיפורון הבא:
אנחנו בקורס לכלכלה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב. המרצה מבקש לעשות תרגיל עם הסטודנטים שלו. בכיתתו כשלושים תלמידים.
הוא שלף מתיקו שקית ניילון מלאה בבלונים, כולם מאותו הצבע. הוא ביקש מכמה סטודנטים לעזור לו ולנפח את כל הבלונים ממיכל ההליום שהיה איתו. הוא ביקש מהם לקשור כל בלון בחוט ארוך, ולרשום על כל בלון שם של אחד מהסטודנטים, כך שלכל סטודנט וסטודנטית יהיה בלון הנושא את שמם. להזכירכם כל הבלונים היו בצבע אחד ובגודל אחיד.
כשסיימו הוא אסף את כל הבלונים לגוש אחד, אוחז את כל החוטים בידו האחת כמו מוכר בלונים, אמר 'חכו לי דקותיים' ויצא מהכיתה.
אחרי כמה דקות הוא חזר לכיתה ללא הבלונים.
'הנה המשימה שלכם' הוא אמר. 'כל הבלונים מרחפים בכיתה הקטנה הסמוכה. הכיתה שם ריקה מאנשים. יש לכם 5 דקות למצוא כל אחד את הבלון הנושא את שמו ולחזור לכאן. אודיע לכם בגמר חמש הדקות'
הסטודנטים מיהרו לכיתה הסמוכה וכאחוזי תזזית ניסו למצוא את הבלון שלהם. כולם קופצים, תופסים חוט, מורידים בלון, מציצים בשם, משחררים, מנסים בלון אחר. כולם דוחפים, מתנגשים איש ברעהו, בלגן אחד גדול. כשהמרצה הכריז שחמש הדקות חלפו, הצליחו אולי שלושה/ארבעה מהסטודנטים למצוא את הבלון עם שמם, וגם זה כמובן במזל רב.המרצה ביקש מהתלמידים שמצאו את הבלון עם שמם להחזיר אותם לחדר הסמוך ולחזור למושבם.
'רציתי לדבר אתכם היום על חשיבותה של עבודת צוות. וחשבתי שהניסיון הקטן שעשינו אולי ימחיש לכם את החשיבות הזו. הרי ברור לכם שבדרך שביצעתם את המשימה הסיכוי שתשובו לכיתה תוך חמש דקות, כל אחד עם הבלון שלו, הוא אפסי. אבל חישבו רגע… האם שיתוף פעולה יכול לתרום לעמידה בְּיעד חמש הדקות בניסיון הזה? היש למי מכם רעיון?'השתררה דממה, היו אחר כך מעט ליחשושים. ואז מירכתי הכיתה התרוממה יד בהיסוס ואחר כך הורדה. זו הייתה לוסי, סטודנטית ביישנית והכי צעירה בקורס. לוסי הייתה בחודשי הריונה הראשונים.
'כן לוסי.' אמר המרצה. 'הורדת ידך, אבל… אולי… תשתפי אותנו במחשבותייך…?'לוסי נעמדה, כרסה כבר מעט לפניה, ואמרה בהיסוס: 'מה שרציתי לומר… אדוני הפרופסור, בוודאי שמת לב שאני בהריון, וכשהיינו שם בכיתה עם הבלונים די חששתי בגלל כל הדחיפות וההתנגשויות, אז די זזתי הצידה. וכשחזרנו לכאן חלפה מחשבה בראשי שבוודאי יש אפשרות אחרת. וחשבתי שאולי… ניכנס כולנו שוב לכיתה הסמוכה… ושכל אחד יתפוס בלון אחד, לא משנה איזה בלון… יקרא את השם שכתוב עליו בקול רם… ואז ימסור אותו לתלמיד שהבלון נושא את שמו. גם אם נקריא שמות באותו הזמן… ויהיו מעט התרוצצויות… אני מנחשת שבדרך הזו נוכל לעמוד במשימה בפחות מהזמן שהקצית לנו.'
חיוך של שביעות רצון התפשט על פני המרצה. 'בואו ננסה את שיטת לוסי.' אמר.
הסטודנטים יצאו לחדר הסמוך ותוך שלוש דקות כולם חזרו למושבם כשכל סטודנט אוחז בבלון ששמו רשום עליו.(מתוך הספר "realistic happiness". שלח אלי דין לַאלו)
יש אימרה אפריקאית שאני מאד אוהב. היא אינה זקוקה לפרשנות ובמשפט אחד נאמר בה הכול:
"אם תרצה להגיע מהר תצעד לבד. אם תרצה להגיע רחוק כדאי שנצעד ביחד…"
אם יש לכם רעיון טוב איך גורמים לעם שלנו לצעוד ביחד כדי שנגיע רחוק, אימרו לי…
זיקוקין די-נור
שוקה, 28 במרץ 24
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
תודה שוקה, סיפור מאיר עיניים כמו תמיד!
יש דרך עוד יותר טובה לחלק את הבלונים. שאחד בלבד עובר בלון אחר בלון קורא בשם ומוסר הבלון לבעליו. כל השאר עומדים בצד ומקשיבים בשקט. כך יחסכו הרעש וההמולה כשכולם קוראים בשמות.