'לו חיי היו ספר…'

בהנחה שאנחנו חיים פעם אחת, איך ניתן להפיק את המירב גם כשהגורל מחמיץ לנו פנים? איך ניתן למתוח גבולות, לקחת את החיים למחוזות אחרים ולא לשקוע?

אַיימי פֶּרְדִי (Amy Purdy) בהרצאתה ב TED ניצבת על הבמה – צעירה, תמירה, נעימת-מראה ושופעת חיוכים. לעתים קולה נשנק. הנה תמצית מדבריה, בתרגום שלי מאנגלית:

 

לו חייך היו ספר – היא פותחת ואומרת – ואת היא הסופרת, איך היית רוצה שסיפור חייך יתגלגל? שאלה כזו שינתה את חיי.

גדלתי בחוּמה של לאס וגאס וכל שרציתי זה להיות חופשיה. הייתי חולמת בהקיץ על נסיעות בעולם ועל חיים במקומות מושלגים. מיד לאחר התיכון עברתי למקום מושלג והפכתי למסז'יסטית. עם ידַיי ומיטת הטיפולים שלי הייתי ניידת ולראשונה חשתי חופשיה, עצמאית ושולטת בחיי. ואז… באה תפנית.

יום אחד שבתי הביתה עם שפעת, כך חשבתי, ותוך פחות מיממה הייתי בחדר החייאה עם חשש כבד לחיי. אבחנו אצלי דלקת קרום מח בקטריאלית ותוך חודשיים וחצי אבדתי את הטחול, הכליות, את השמיעה באזנִי השמאלית ואת שתי רגליי מתחת לברכיים.

כשיצאתי מבית החולים הרגשתי כמו בובת טלאים שחיברו אותה מחדש. חשבתי שהרע ביותר מאחורי עד ששבועות לאחר מכן נחשפתי לרגליי התותבות החדשות. כשאמי לצדי, ודמעות זולגות על פנינו, חגרתי את הרגליים המגושמות הללו ונעמדתי. הם כל כך הכאיבו והגבילו (קולה של איימי נשנק), שכל מה שחשבתי עליו היה – איך אוכל אי פעם לטייל בעולם עם הדברים הללו? איך אגלוש על סנוֹבּוֹרד שוב?

שבתי הביתה, זחלתי למיטה ולא יצאתי ממנה במשך חודשִים. 'מחוּקה', בורחת מהמציאות, שבורה רגשית ופיזית (שוב קולה של איימי נסדק).

עם זאת… ידעתי שכדי לנוע קדימה צריך לשחרר את איימי הקודמת ולחבק את איימי החדשה. ואז 'נפל לי אסימון' ומצאתי יתרונות במצבי החדש. למשל… שאיני מוגבלת בגובהִי יותר, למעשה אני יכולה להיות גבוהה או נמוכה ככל שארצה… תלוי בדייט שלי. ואם שוב אגלוש בשלג, כפות רגלי לא יקפאו יותר. אבל הטוב מהכול – חשבתי – אני יכולה לעשות לי רגליים במידות הנעליים שאמצא על המדף בחנות. ואכן עשיתי!

ואז שאלתי את עצמי את השאלה מבהירת-החיים: 'לוּ חיי היו ספר ואני הסופרת, איך הייתי רוצה שהסיפור יתגלגל?' והתחלתי לחלום, כבימי ילדותי, חולמת שאני הולכת באצילות וגולשת בשלג.

ארבעה חודשים לאחר מכן הייתי על הסנוֹבּוֹרד. לא הכל הלך חלק. ברכיי וקרסוליי לא התכופפו ופעם הכנסתי את כל הגולשים במעלית לטראומה כשנפלתי ורגלַיי, עדיין מחוברות לגלשן, עפו להן במורד ההר. אבל… ידעתי אז שהגבולות והמכשולים שלנו יכולים לעשות שני דברים: לעצור אותנו או לכפות עלינו להיות יצירתיים.

היה לי קשה למצוא רגליים מתאימות אז החלטתי לתכננן בעצמי בעזרת יצרן רגליים. והיו אלה הרגליים הללו שיצרתי והכליה החדשה שתרם לי אבי כמתנה נפלאה ליום הולדתי ה 21 , שאפשרו לי לשוב אל חלומותיי. התחלתי לגלוש על סנובורד, שבתי לעבודה ולבית-הספר, הייתי שותפה להקמת ארגון פילנטרופי לצעירים עם מגבלות גופניות ובחודש פברואר האחרון זכיתי בשתי מדליות זהב באליפות העולם.

לפני 11 שנים כשאיבדתי את רגליי לא היה לי מושג למה לצפות, אבל אם אשאֵל היום אם ארצה אי פעם לשנות את מצבי, אומַר שלא. רגלַיי לא הפכו אותי לחסרת יכולת (נכה), אם כבר הם הפכו אותי לבעלת יכולת. הם כפו עלי לסמוך על הדמיון שלי ולהאמין באפשרויות.

אז אולי במקום להסתכל על האתגרים והמגבלות שלנו כמשהו שלילי, אנחנו יכולים להתחיל ולהסתכל עליהם כברכה. כמתנה נפלאה שמסייעת להצית את הדמיון וללכת מעבר למה שאי-פעם ידענו שנוכל. זה לא על למחוק גבולות, זה על להרחיק אותם ולראות לאיזה מקומות מדהימים הם יכולים להביא אותנו.

(מתוך הרצאה של איימי פֶּרדי ב TED )

 

ואיימי המשיכה והאמינה באפשרויות. בשנת 2014 איימי התחרתה בתכנית 'רוקדים עם כוכבים' בארה"ב ובשנת 2015 באה בברית הנישואין עם בן זוגה הותיק, דניאל גייל (צרפתי תמונות).

ממליץ בחום לצפות בסרטון של TED בן 9 הדקות – אותו צרפתי בבלוג בתרגום בעברית לנוחותכם.

 

זיקוקין די-נור
שוקה,  יום חמישי, 10 בנובמבר 2016

"לו חיי היו ספר…" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

parnas-270-amy-purdy-11-11-16

איימי פֶּרְדי ב'רוקדים עם כוכבים'

איימי פֶּרְדי ב'רוקדים עם כוכבים'

חתונם של איימי ודניאל

חתונתם של איימי ודניאל

 

 

 

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

תודה על הזיקוק המדהים ועל התרגום
שבת שלום
איתי

סיפור מדהים יש מה ללמוד מאנשים שכאלה

זה מזכיר לי קצת את הסיפור היהודי שלנו, לא?
בגלל כל הסכנות, האיומים, המגבלות ואילוצים, אין לנו ברירה, אלא לפרוץ אותם כל הזמן בעזרת חדשנות ויצירתיות.

שלום שוקה, סיפור חיים מרגש ומעורר השראה איך אפשר להסתכל

לחיים בעיניים ולהפיק מהם את מה שניתן

יום טוב ושבת שלום

צריך לא רק לקרוא ולהפנים אלה גם ליישם –
יישר כוח עשיתה עבודתך נאמנה – תודה
דניאל בסידני אוסטרליה

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)