אושר כמטבע קובע

ד"ר טל בן-שחר הוא מרצה מבוקש באוניברסיטת הרווארד בארה"ב וגם במרכז הבין-תחומי בהרצליה. הרצאותיו  מושכות אלפי סטודנטים. הקשיבו לסיפורו המעניין על מארווה קולינס:

מארווה קולינס הייתה מורה בשכונת מצוקה בשיקגו, מקום מוכה סמים ופשע, ועני באופטימיות ותקווה. המחנכים שם התקשו להאמין שתלמידיהם יצליחו להיחלץ מן העוני המשווע והייאוש שהועברו שם מדור לדור.
בשנת 1975 החליטה קולינס להקים בית הספר שיהיה מיועד בעקר לילדים שנדחו על ידי בתי ספר אחרים משום שלא יכלו, מסיבות שונות, להשתלב במערכת החינוך הרגילה. בית הספר הזה, וֶוסטסַייד היא קראה לו, העניק להם הזדמנות אחרונה לפני שנפלטו לרחוב.

והנה, בווסטסייד למדו הילדים להפנים את חזונה של קולינס שלכל תלמיד יש פוטנציאל להצליח. הם , שכונו "חסרי תקנה", למדו את שייקספיר, פיתחו בטחון עצמי ויכלו לראות בדימיונם עתיד שהיה בו מקום לתקווה. הילדים, שנחשבו לכישלון מוחלט, פתאום הצליחו להגיע לאוניברסיטאות.

קולינס הקימה את בית הספר בעזרת סכום קטן מאד, ובמשך עשרים שנה נאבקה בבעיות מימון וחששות סגירה. כיום יש בתי ספר של רשת "מארווה קולינס" בכמה מדינות בארה"ב ומחנכים מכל רחבי העולם באים לשיקגו להיפגש איתה, ללמוד את שיטותיה ולשאוב ממנה השראה.
יחד עם זאת, לדבריה כאשר היא נמצאת בחברתם של מנהלים של חברות ענק, ושהם עצמם צברו הון עתק, היא שואלת את עצמה שוב ושוב למה היא רוצה להיות מורה. כשקולינס נזכרת באחת מתלמידותיה, היא מוצאת את התשובה:

טיפאני נחשבה לילדה אוטיסטית. היא לא דיברה, ומומחים אמרו שהיא ילדה שאי-אפשר לאהוב וללמד. והנה יום אחד, אחרי השקעה רבה, סבלנות, תפילות, אהבה ונחישות, אמרה טיפאני את המילים הראשונות שלה: "אני אוהבת אותך, גברת קולינס". התחוור לי שהדמעות שזלגו מעיניה של טיפאני עם ההצהרה שלה עשו אותי לאשה העשירה בתבל. היום אני רואה את טיפאני כותבת סְפָרוֹת, מתחילה לקרוא מילים בודדות, מדברת, ויותר מכל, אני רואה את שמחת הניצחון בעיניה שאומרות, "גם אני חשובה למישהו. גם אני יכולה ללמוד". בשבילי זה שווה יותר מכל הזהב בפוֹרְט נוֹקְס.

מארווה קולינס יכלה להשתכר הון עתק ולחסוך לעצמה את הדאגות של איומי סגירה וגירעונות. היא קיבלה הצעות מממשליהם של רייגן ובוש לכהן כשרת החינוך ולזכות בכל הכבוד והיוקרה שנלווים לכהונה הרמה. אך קולינס אהבה ללמד והאמינה שבכיתה תרומתה תהיה גדולה יותר. ההוראה העניקה לחייה משמעות, שכמוה, היא האמינה, שום מקצוע אחר לא יעניק לה, וסיפוק ריגשי ששום הון בעולם לא היה קונה לה. מפני שאושר – לא זהב ולא יוקרה – הוא המטבע הקובע.

(מתוך הספר של ד"ר טל בן שחר "באושר ובאושר" בהוצאת "מטר")

 אני יודע שחשיבות האושר על פני הכסף נשמעת קלישאה. אבל בכל זאת שימו לב להבחנה הבאה של ד"ר בן שחר: אם נרצה לאמוד את ערכה של חברה עיסקית, נשתמש בכסף כאמצעי מדידה. כל דבר שלא ניתן לתרגם למונחים כספיים לא יעלה ולא יוריד מערכה של החברה. במקרה זה  – כסף הוא המטבע הקובע.
עבור האדם, המטבע הקובע אינו כסף, וגם לא תהילה, הון או עוצמה. המטבע הקובע בחיי האדם הוא האושר. כסף ותהילה כפופים לאושר והם נטולי ערך פנימי משל עצמם. לא הייתה שום סיבה לחתור לתהילה ועושר אילולא תרמו, או שאנחנו מאמינים שיתרמו, בדרך מסוימת לאושר.

זו מארווה קולינס

זו מארווה קולינס

 

מוקדש בהערכה רבה ובאהבה לכל העוסקים בְּהוראה שבינינו,

זִקּוּקִין דִי-נוּר (29)
שוקה, יום חמישי, 14 במאי 2009

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות