גישה… חצי גישה…

בימים אלה של קורונה, כשמציאות כלכלית קשה מוטחת בנו והברכיים רועדות 'איך לא לשקוע… איך מכאן ממשיכים הלאה?' – נזכרתי בסיפור קטן ששלחה אלי לפני כמה שנים קוראה בשם ירדנה ויזנר, והסיפור שקע באחת מתיקיות המחשב שלי. בוודאי שאין בסיפור ולוּ נחמה פּוּרְתָא (בארמית = מעט), כי מי מאיתנו כרגע אינו פגוע כלכלית… ובכל זאת. הנה הסיפור בשינויים קלים שלי:

 

ג'ייסון, איש עסקים מנוסה, נקלע למשבר כלכלי עמוק, שקע בחובות ולא מצא דרך לצאת מהמצוקה. נושים התדפקו על דלתו, ספקים דרשו את שמגיע להם. לאחרונה נאלץ לפטר את מרבית עובדיו, דבר שגם הכביד על מצפונו.
בערבו של אותו היום הוא נעל את המשרד ויצא לשוטט בפארק הסמוך בניסיון לשנות אווירה ולגבש מחשבותיו. ספון בהרהוריו הוא התיישב על ספסל בפארק, ראשו טמון בין ידיו, תוהה אם יש משהו שיכול להציל אותו מפשיטת רגל.

בשלב מסוים התיישב לידו על הספסל איש זקן. הזקן הבחין במצוקתו ושאל בנימוס: "סליחה שאני מפריע, אבל נראה שמשהו מטריד אותך. אולי אם תשתף מישהו זר, שאינך מכיר, יוקל לך".
"איני חושב שתוכל לעזור, איש טוב, אבל אספר לך." והוא שיתף את הזקן במצוקותיו.
הזקן הקשיב לו, מהנהן בראשו מידי פעם. "אני מאמין שאני דווקא יכול לסייע." הוא אמר, ושאל לשמו של ג'ייסון. כאילו בהחלטה של רגע הוא שלף פנקס המחאות, רשם המחאה ותחב אותה לידיו.
"אל תסרב לי." אמר הזקן, "זה יעזור לך. פגוש אותי עוד חצי שנה מהיום באותה השעה, מקווה שאז כבר תוכל להחזיר לי את הכסף." כשהוא קם ממקומו הוא חייך ואמר: "אני בנו של רוקפלר, שלא תופתע…" והלך לדרכו.

ג'ייסון נותר לשבת במבוכה ובפליאה. הוא הציץ בהמחאה. הסכום בהמחאה היה חצי מיליון דולר. 'וואו…. זה יכול למחוק את כל חובותיי…" הוא חשב לעצמו, כמעט בדמעות.
כשהוא שב למשרד, כל גישתו השתנה. מחשבה חלפה בו: 'עכשיו כשיש לי רשת ביטחון  שכזו של חצי מיליון דולר, בוא נחשוב איך אני יכול לשנות את הדברים.' הוא הניח את ההמחאה בכספת ולא פדה אותה בשלב הזה.
באופטימיות מחודשת הוא נשא ונתן עם הנושים והספקים, קיבל ארכה בתנאי התשלום, והחל לפזר הצעות עיסקיות חדשות, אולי אפילו נועזות. מתברר שהשוק המשברי היה צמא להצעות שכאלה. בתוך כמה חודשים הוא התאושש, סגר כמה עסקאות חדשות, והחל להחזיר את עובדיו לעבודה. בהדרגה החזיר חובותיו ועלה על דרך המלך מחדש. את ההמחאה הוא כמובן לא הוציא מהכספת ולא פדה.
בחלוף ששת החודשים הוא לא שכח את האיש הזקן מהפארק. הוא שב בשעה היעודה לספסל שבפארק לפגוש את הזקן. ההמחאה בכיסו, פניו מחויכות. והאיש הזקן אכן הגיע בשעה היעודה והתיישב לידו על הספסל, בדיוק כפי שישבו אז לפני שישה חודשים.

ג'ייסון פנה לזקן ואמר: "תישמע… איני יודע איכה שפר גורלי אז, ומהיכן ירדת אלי כמו מלאך לפני שישה חודשים… אבל תדע לך שמאז…"  הוא עצר את שטף דיבורו כי בחורה צעירה ניגשה ברגע זה לספסל, עוד טרם שהספיק להחזיר לזקן את המחאת ההצלה. הבחורה ניגשה לזקן וליטפה את פניו. "בוא אבא…" היא אמרה לו, ואז פנתה לג'ייסון: "אני מקווה שהוא לא הטריד אותך. מידי פעם אבא עוזב את בית האבות, משוטט כאן בפארק ומספר לאנשים שהוא הבן של רוקפלר… אבל הוא לא מזיק… הוא לא איש רע…" והיא חיבקה את הזקן ברוך והוליכה אותו משם.

(מקור הסיפור לא ידוע. עיבדתי אותו מעט. שלחה אלי ירדנה ויזנר)

 

והתובנה הרי ברורה כשמש. וגם אם בחיים זה לא תמיד כל-כך פשוט כמו בסיפור, ולא תמיד המחאה לביטחון בכספת פותרת את הכול, אבל ללא ספק הרבה ממהלכי חיינו קשורים לדרך שבא אנחנו מתייחסים למה שקורה. הגישה, הגישה לדברים חשובה מאין כמוה.
צ'רצ'יל מיודענו אמר פעם: "גישה זה משהו קטן, שעושה הבדל ענק…"

חג אביב שמח (וגם לחג השנה צריך שינוי גישה…)
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 
2.4.2020

וחשבתי על תרומה קטנה משלי להפגת הבדידות למבוגרים שביננו בימי הקורונה:
לשיר מהמרפסת אָריָה מאוֹפֵּרות איני יודע, אבל לספר סיפורי חיים קטנים, מרגשים, מעלי חיוך ומחשבה, מעידים מאזיניי ברדיו שאני אולי כן יודע.
אשמח להעביר בקולי מידי פעם שעה קלה עם סיפורי חיים שכאלה למבוגרים שביננו הספונים בבתיהם והמעוניינים, ללא כל תמורה. כל מה שאתם צריכים זה אפליקציית זום במחשב או בטלפון הנייד ואז לשלוח אלי מייל או ווטסאפ או לטלפן ולומר שיש לכם עניין.
ארכז את פניותיכם, אם יהיו, ואתאם מועד לקבוצות קטנות של כעשרים איש בשיחות ועידה בזום.
רק בריאות
שוקה – 054-5786060 – shuka@dinur.name

"גישה… חצי גישה" כפי ששודר בגלי מה"ל בתכניתו של פרנס. לחץ על הכפתור לשמיעה.

 

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות