חשבון עם אלוהים

את אוֹרי פגשתי ממש לאחרונה באירוע חברתי. שוחחנו מעט, הוא שמע על זיקתי לסיפורים קטנים מהחיים וכמה ימים לאחר מכן שלח אלי את סיפורו האישי הבא:

 

הורי ניצולי שואה וכדרכם של רבים מניצולי השואה גם הם מיעטו לדבר על עברם, אם בכלל. למען האמת גם אני, כשגדלתי, לא השכלתי לדובב ולהתעניין.

כשמלאו לי חמש סירבה אמי לשלוח אותי לגן ילדים כי הגן היחיד בסביבת מגורינו היה גן דתי. היא לא רצתה שאלך לגן דתי. בסופו של דבר לא עמדו הורי בלחץ ומאחר ומרבית חברי השכנים הלכו לגן הזה, הם הסכימו לצרף גם אותי. באחד מימי השישי הגיע לגן הרב המקומי, מרשים בזקנו הלבן ועיניו התכולות והחייכניות, הושיב אותי על ברכיו והתעניין בי כַּילד החדש בגן. 'אתם חדשים כאן?' הוא שאל.

'לא.' עניתי 'אימא לא רצתה שאלך לגן הזה עד לאחרונה.'

לאחר קבלת השבת שאל אותי הרבי אם אמי מדליקה נרות בערב שבת.

'רק כשיש הפסקת חשמל.' עניתי לו בתמימות של ילד בן חמש.

'תשאל את אמך מדוע אינה מדליקה נרות בערב שבת.' הוא בקש בניחותא.

אמי כעסה: 'תגיד לרב שלך שלאימא שלך חשבון ארוך עם אלוהים שלו וכשתגיע השמימה היא תסיים אתו חשבון.'

סיפרתי לרב את תשובתה של אמי והוא לא כעס. 'אני יכול לראות טעם בדברי אמך.' הוא אמר ולא הבנתי מדוע. בבית אצלנו לא שמרו על כשרות, ומרבית חברי סרבו לאכול אצלנו כשהתארחו. מנהג נוסף של אמי צד את עיני. אמי הייתה נוהגת להצטלב כשהייתה נבהלת, יהיה זה 'בום' על קולי או משהו אחר שמקפיץ. היא הייתה מצטלבת וממלמלת כמה מילים בפולנית, מילים שאני יכול לחזור עליהם עד עצם היום הזה.

כשהגעתי לגיל מצוות לקח אותי אבי ללמוד לעליה לתורה. ואני שלא אהבתי ללמוד שאלתי: 'תגיד אבא, מוכרחים לעבור את התהליך הזה?'

אבי הביט בי ונזף: 'מה זאת אומרת ,כל יהודי עולה לתורה כשהוא מגיע לגיל מצוות.'

'תגיד אבא אני יהודי בכלל? הרי לא רציתם שאלך לגן דתי, אימא לא מדליקה נרות, לא שומרת כשרות ואפילו מצטלבת לעיתים…'

ואבי, שנראה לי אז מבוגר מכפי גילו, הביט בי במבט עצוב ובדמעות בעיניו אמר: 'בוודאי שאתה יהודי, שני סביך היו רבנים בפולין.' אמר ולא יסף.

רק לאחר מותם של הורי הוסיפה לי מכרה שהכירה את הורי עוד מלפני המלחמה כמה חלקים לפאזל.

כשהגרמנים החלו באיסוף היהודים פנו הכפריים המקומיים למשפחתה של אמי והפצירו בהם להסיר את בגדיהם, את הזקנים והפאות ולהתערות ביניהם עד יעבור זעם. סבי הרב סרב. 'יש אלוהים והוא ישמור עלינו' הוא חזר ואמר. אמי הייתה היחידה במשפחה ששמעה בקול המקומיים. היא התחפשה לפולניה שאת תעודת הזהות שלה לקחה מגופתה. היא עבדה לאחר מכן אצל משפחה נוצרית וכדי שלא יעלה חשד לגבי זהותה היא הייתה הולכת בימי ראשון לכנסייה ומקפידה להצטלב גם כשלא היה צורך. המילים בפולנית שהייתה ממלמלת, הזכורים לי מילדותי, הן חלק מתפילה קצרה שנושא כל פולני כשהוא מצטלב. אמי ניצלה, עלתה ארצה, והקימה דור המשך. סבי וכל משפחתה נספו בשואה.

(כך סיפר לי אוֹרי)

 

בקשתי מאורי לעזור לי להתמקד במה יש לקחת מהסיפור, כי ראיתי בו חומר מגוון למחשבה.

'איני יודע אם אמי מתחשבנת עם אלוהים שם למעלה,' הוא כתב לי, 'אבל אני מתחשבן עם עצמי. חשבתי שבקשר עם הורי לא הייתי מספיק קשוב לרחשי לבם, כי כמתבגר בעקר רציתי להשמיע. חשבתי שגם אם רציתי לשמוע לא היו לי את הכלים לדובב את הורי ולהבינם וכך החמצתי במרבית חיי איתם את הבנת התמונה המלאה. והיום… הם כבר אינם… וזה מאוחר מידי.'
ואני, בהקשר של ההתחשבנות עם אלוהים נזכרתי בסיפור קטן מספרו של חיים שפירא 'קהלת'. הוא מצטט מספרה של עיתונאית בשם קארן ארמסטונג סיפור מדהים שהתרחש באושוויץ. קבוצה של יהודים תבעה את אלוהים למשפט על אכזריות ובגידה. הם לא מצאו נוחם בתשובות הרגילות בעיצומה של הזוועה, על כן הם הרשיעו את אלוהים בדין. הרב גמר לקרוא את גזר הדין, הודיע שהמשפט הסתיים ואז … זרז את כולם לתפילת ערבית… 'אֲדֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ…'
יהא זכרם של הוריו של אורי מבורך.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי 19.11.15

"חשבון עם אלוהים" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון להאזנה.

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

מרגש לקרוא .לדעת ולהבין שבסוף עמ ישראל ותורת ישראל חד הם……
יהי זכרם ברוך.אמן….
הייתי לפני מס שנים בצפון יוון ביאנינה שם עלו יהודים רבים במוקד השואה..
ביאנינה בית כנסת עתיק שהיה סגור וכל מאמצי מול הקהילה לא התאפשר להיכנס.
ישבתי מול בית הכנסת .התפללתי ולקחתי עלה מעץ שגדל בחצר בית הכנסת.
את העלה הבאתי לארץ וביום כיפור עליתי לירושליים שם באיזור שוק מחנה יהודה ממוקם בית כנסת קטן ועתיק על שם יוצאי יאנינה.הוצאתי את העלה וחשתי שכל הקהילה על כל גווניה בתפילת כל נדרי…ש כ ו ל ישראל מתאחדים ייחד בכל העולמות …
שבת שלום..אוהבך..משה

שוקה ידידי שלום. קראתי, ואפילו ממש ממש הבנתי.סבא רבא שלי היה רב ראשי בהונגריה,אבי ז"ל בוגר , מוסמך ישיבה רבנית.
בחוזרו מהמחנות (מאוטהזן, בירקנאו) קבע ואמר- אין אלוהים. אם יש הוא לא שלי.
אני כילד בבודפשט הנאצית, הייתי ( מי יאמין היום ? ) בלונדיני עם עיניים ירוקות והייתי תוו המעבר של אמי שגנבה את גדרות הגטו להביא אוכל הביתה. לחיצה על כתף שמאל שלי הפעילה מיידית את תפילת אווה מריה בקול רם., אגב, תפילה שאני זוכר בעל פה עד היום. שבת שלום.

שוקה יקר, תודה רבה,
סיפור מאוד מאוד מרגש, מלווה במחשבות רבות בכל הנושא הכאוב והנורא. אשתף אותך שגם אצלי בבית, אבי ז"ל שתק ושתק ולא הכרתי אותו כמעט ולי התאים כי גם לא שאלתי מאומה בתור ילדה, ומרוב שתיקה וכאב נפטר אבי בגיל 56 מדום לב ולא היה את מי לשאול ולחקור מ8 אחים ואחיות שהיו לאבי הושמדו כולם.
אכן השאלות והתהיות וה למה? ומדוע? ואיך? ואיך שתק העולם? ואיך זה יכול להיות? לא נותנות מנוח בעיקר בימי הזכרון לשואה וגם ימים אלה.
סופש מהנה ורגוע.

ממש ממש כואב המצב בו ההורים לא ספרו לילדים על עברם. למרות שהמצב ברור.
לצערנו, בסיפור הזה נגרם לילד צער רב. לו רק ידע מה עברה האם….

שוקה תודה על הסיפור המרגש.

תודה שוקה.
כל סיפור שלך הוא חוויה עבורי. ומזל טוב לימוד. . שתמשיך לעשות רק טוב לעולם.

כל הסיפורים בעניני שואה תמיד שמים אותנו הדורות השניים והשלישיים במצב כזה שלעולם לא נוכל לדון את אותם שעברו את התופת.
היו כאלו שאבדו את אלוהים – וחיכו לעשות איתו חשבון.
היו גם המון כאלו שמצאו את אלוהים – בלי להבין דין וחשבון שלו.
זה הכל עניין של רזולוציה, ולנו כמובן אין את הזכות לשפוט את אלו או את אלו.
תודה על הזיקוק ושבת שלום

מבין היטב שבורא עולם יצא חייב בדין. בעיקר אני מבין את השופטים וגם קל לי מאד להתחבר למה שעבר להם בראש בזמן המשפט. להבנתי על פסק הדין שבו אלוקים יצא חייב בדין, שיתפו הדיינים ובראשם הרב את מידת הרחמים ! רחמים על החייב בדין.
זו גולת הכותרת של המשפט : זו מדת הרחמים שכל כך ייחלו אליה . כך פותחת תפילת ערבית : " והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו"…

סיפור דומה על משפט נגד אלוהים על-פי דין תורה שנערך באחד הגיטאות סיפר אלי ויזל ובנה אותו במחזה שכתב "משפט שאמגורוד"
https://en.wikipedia.org/wiki/The_Trial_of_God
גם שם נמצא אלוהים חייב בדין ומייד לחר מכן ניגשים לקיים את התפילה אל המורשע בדין
ראובן פרנקנשטיין, פרייבורג

ביום שישי האחרות שמעתי בתכניתך את סיפורו של בחור שמצא באופן מקרי ספרי תפילה של משפחתו שנספתה בשואה ורציתי לשתפך בסיפור הבא.
יום אחד אני מסתובבת בחנות הספרים של איתמר ומוצאת בערמת הספרים את ספר העיירה של הורי. אני אומרת לעצמי: אני לא מכירה עוד אדם בעולם שיגיע לכאן והספר יכול לעניין אותו. אני קונה את הספר ונותנת אותו לאחי. בספר יש שם, אך כלל לא ברור לי איך למצוא את בעלת הספר, או את יורשיה.

כעבור כמה שנים אני נוסעת לבקר בעיירה ולאחר הביקור אני מארגנת מפגש של הדור השני. (מהראשון לא נשאר איש). בנה של בעלת הספר מגיע למפגש. רק אז מתברר הקשר בינו לבין בעלת הספר ואנו מחזירים לו את האבדה.
אני מספרת למישהי את הסיפור והיא אומרת שזו התערבות אלוהית. אמרתי לה: אלוהים? איפה הוא היה כשהרגו 99 מכל 100 יהודים בעיירה?

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)