עוד על אבהות

היום, כשארבעת ילדי כבר בוגרים, אני מוצא רגעים מיוחדים של הנאה במפגשים שיש לי אתם וגם עם בני זוגם – כן, גם עם בני זוגם – אחד על אחד. בין אם זו צפייה ביחד במונדיאל, או שיחת נפש במסעדה על כוס של יין, או סתם כשהם מבקשים לחשוב ביחד, או – תאמינו או לא – כשאני מבקש להתייעץ אתם. ואני מוצא את עצמי יוזם יותר ויותר מפגשים מהזן המיוחד הזה, ואיני שבע. 
בספרו "אוּף, גוזל", ספר הדן ביחסי הורים ומתבגרים, כותב בהקשר הזה ד"ר עֵלי כ"ץ:

תמיד אני רואה מול עיני את עיניהם הדהויות של גברים השוכבים על ערש דווי, מכווצים על המיטה הצרה של בית החולים. במבטם העצוב הם מחפשים את ילדיהם: היכן הם, מדוע אינם באים לבקר, הם שואלים את עצמם בכאב, ולא מבינים כיצד קרה שהקשר עם בניהם כל כך קריר ומרוחק. דווקא אז, כשמאוחר מידי, הם מבינים שהשתתפו במרוץ הלא נכון. אילו רק ניתנה להם הזדמנות נוספת היו משנים את סדרי העדיפות שלהם, משקיעים יותר בילדים, בבית ובעצמם.

ואז חותם ד"ר כ"ץ את הפרק על יחסי אב-בן בסיפור על מפגש מרגש ובונה שהיה לו עם בנו הבכור. אני אוהב את הקטע הזה כי הוא שופך אור שונה מעט על ההתלבטות הקבועה שלנו כהורים לילדים מתבגרים, של איך ואם בכלל להעיר לילדינו כשהם גורמים נזק או 'מפשלים':

נדב היה באותו הזמן בכיתה י"ב, שבועות אחדים לאחר שקיבל את רישיון הנהיגה  ובאמתחתו כבר הייתה תאונה קלה שגרמה לנזק מכוער למכונית המשפחתית שלנו. אני זוכר שהוא נכנס הביתה, על פניו אותו מבט אדיש של גיל ההתבגרות שגורם להורים לחוש שהם 'אוויר' ולהוציא כל אב שפוי מדעתו. "המכונית שוב נדפקה קצת", הוא פלט, כמדבר לעצמו, והדם בראשי כבר הגיע לנקודת הרתיחה. "פספסתי כזה את הסיבוב", הוא הסביר. "עליתי כאילו על המדרכה, ובדיוק חנתה שם פיז'ו לבנה וחדשה…"

תקף אותי רצון עז להטיף לו במילים בוטות, שמכונית זה כלי נשק מסוכן ושעליו להיות הרבה יותר זהיר ואחראי, אם ברצונו לנהוג במכונית שלי. "לא מקובל עלי," רציתי להמשיך ולומר, שהוא מזלזל ברכוש שלי, ששתי תאונות תוך שבועיים היו, בלשון המעטה, הגזמה פראית. אולי איננו מבין את משמעות הכסף, וכבר שילמתי מספיק כדי לתקן את השריטות מהשבוע שעבר. החימה המשיכה לפעפע בי והייתי מוכן להוסיף ולשטוף אותו במילים נמרצות של אב שתפקידו ללמד את בנו אחריות ומשמעת עצמית. ואז קלטתי שמתחת לחוסר האִכפתיות שהשתמע מן הדיווח הקצר שלו, חש בני, בלי ספק, מושפל, אשם, ובעיקר מאוכזב מעצמו.

באותו הרגע, כשצעדנו בשקט מתוח לפינת הרחובות ארלוזורוב ובן-יהודה, הנחתי את זרועי על כתפו ואמרתי לו ברוך: "אני זוכר את הדפיקות הראשונות כאשר התחלתי לנהוג, וכמה רע הרגשתי אז עם עצמי ועם אבא שלי". הוא שלח לעברי מבט קצר ולא אמר מילה. "אחרי שנשאיר פתק ובו מספר הטלפון שלנו, על מכונית הפיז'ו" הוספתי, "נלך יחד לשתות קפה ברעננה."

על אף שזה סיפור פשוט, ומפי לא התגלגלו מילות תוכחה מבריקות, ולמען האמת לא ארע דבר יוצא דופן במהותו – בכל זאת, כאשר שם נדב את ידו סביב מותניי והלכנו כך חבוקים ושותקים במורד הרחוב, הרגשתי שזה רגע מאד מיוחד.

(מהספר "אוּף, גוזל", ד"ר עֵלי כ"ץ, הוצאת מודן – כל הזכויות שמורות)

 

ואהבתי את התיאור ואת היחס, ובכלל, יש בקטע האחרון משהו מרגש ומקרב לבבות. אני ער לעובדה שתמיד עולה לנו המחשבה שלא להתייחס בקלות לאירועים כאלה כדי שהילד יבין את החומרה, ועדיין…. הלוואי וכך בדיוק, באיפוק כמו האב במקרה המסופר, הלוואי וכך הייתי יכול לנהוג תמיד.

שתיהנו מחופשת הקיץ עם הילדים,

זִקּוּקִין דִּי-נוּר (58)
שוקה, יום חמישי, 01 ביולי 2010

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות