עוד על אבהות
היום, כשארבעת ילדי כבר בוגרים, אני מוצא רגעים מיוחדים של הנאה במפגשים שיש לי אתם וגם עם בני זוגם – כן, גם עם בני זוגם – אחד על אחד. בין אם זו צפייה ביחד במונדיאל, או שיחת נפש במסעדה על כוס של יין, או סתם כשהם מבקשים לחשוב ביחד, או – תאמינו או לא – כשאני מבקש להתייעץ אתם. ואני מוצא את עצמי יוזם יותר ויותר מפגשים מהזן המיוחד הזה, ואיני שבע.
בספרו "אוּף, גוזל", ספר הדן ביחסי הורים ומתבגרים, כותב בהקשר הזה ד"ר עֵלי כ"ץ:
תמיד אני רואה מול עיני את עיניהם הדהויות של גברים השוכבים על ערש דווי, מכווצים על המיטה הצרה של בית החולים. במבטם העצוב הם מחפשים את ילדיהם: היכן הם, מדוע אינם באים לבקר, הם שואלים את עצמם בכאב, ולא מבינים כיצד קרה שהקשר עם בניהם כל כך קריר ומרוחק. דווקא אז, כשמאוחר מידי, הם מבינים שהשתתפו במרוץ הלא נכון. אילו רק ניתנה להם הזדמנות נוספת היו משנים את סדרי העדיפות שלהם, משקיעים יותר בילדים, בבית ובעצמם.
ואז חותם ד"ר כ"ץ את הפרק על יחסי אב-בן בסיפור על מפגש מרגש ובונה שהיה לו עם בנו הבכור. אני אוהב את הקטע הזה כי הוא שופך אור שונה מעט על ההתלבטות הקבועה שלנו כהורים לילדים מתבגרים, של איך ואם בכלל להעיר לילדינו כשהם גורמים נזק או 'מפשלים':
נדב היה באותו הזמן בכיתה י"ב, שבועות אחדים לאחר שקיבל את רישיון הנהיגה ובאמתחתו כבר הייתה תאונה קלה שגרמה לנזק מכוער למכונית המשפחתית שלנו. אני זוכר שהוא נכנס הביתה, על פניו אותו מבט אדיש של גיל ההתבגרות שגורם להורים לחוש שהם 'אוויר' ולהוציא כל אב שפוי מדעתו. "המכונית שוב נדפקה קצת", הוא פלט, כמדבר לעצמו, והדם בראשי כבר הגיע לנקודת הרתיחה. "פספסתי כזה את הסיבוב", הוא הסביר. "עליתי כאילו על המדרכה, ובדיוק חנתה שם פיז'ו לבנה וחדשה…"
תקף אותי רצון עז להטיף לו במילים בוטות, שמכונית זה כלי נשק מסוכן ושעליו להיות הרבה יותר זהיר ואחראי, אם ברצונו לנהוג במכונית שלי. "לא מקובל עלי," רציתי להמשיך ולומר, שהוא מזלזל ברכוש שלי, ששתי תאונות תוך שבועיים היו, בלשון המעטה, הגזמה פראית. אולי איננו מבין את משמעות הכסף, וכבר שילמתי מספיק כדי לתקן את השריטות מהשבוע שעבר. החימה המשיכה לפעפע בי והייתי מוכן להוסיף ולשטוף אותו במילים נמרצות של אב שתפקידו ללמד את בנו אחריות ומשמעת עצמית. ואז קלטתי שמתחת לחוסר האִכפתיות שהשתמע מן הדיווח הקצר שלו, חש בני, בלי ספק, מושפל, אשם, ובעיקר מאוכזב מעצמו.
באותו הרגע, כשצעדנו בשקט מתוח לפינת הרחובות ארלוזורוב ובן-יהודה, הנחתי את זרועי על כתפו ואמרתי לו ברוך: "אני זוכר את הדפיקות הראשונות כאשר התחלתי לנהוג, וכמה רע הרגשתי אז עם עצמי ועם אבא שלי". הוא שלח לעברי מבט קצר ולא אמר מילה. "אחרי שנשאיר פתק ובו מספר הטלפון שלנו, על מכונית הפיז'ו" הוספתי, "נלך יחד לשתות קפה ברעננה."
על אף שזה סיפור פשוט, ומפי לא התגלגלו מילות תוכחה מבריקות, ולמען האמת לא ארע דבר יוצא דופן במהותו – בכל זאת, כאשר שם נדב את ידו סביב מותניי והלכנו כך חבוקים ושותקים במורד הרחוב, הרגשתי שזה רגע מאד מיוחד.
(מהספר "אוּף, גוזל", ד"ר עֵלי כ"ץ, הוצאת מודן – כל הזכויות שמורות)
ואהבתי את התיאור ואת היחס, ובכלל, יש בקטע האחרון משהו מרגש ומקרב לבבות. אני ער לעובדה שתמיד עולה לנו המחשבה שלא להתייחס בקלות לאירועים כאלה כדי שהילד יבין את החומרה, ועדיין…. הלוואי וכך בדיוק, באיפוק כמו האב במקרה המסופר, הלוואי וכך הייתי יכול לנהוג תמיד.
שתיהנו מחופשת הקיץ עם הילדים,
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (58)
שוקה, יום חמישי, 01 ביולי 2010
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
אוהב לקרא ולשמוע אותך. אני נושק לשנתי ה52 וכאיש צבא במיל התחברתי מידית לנושא. סוף שבוע נעים מר דינור וכל טוב. בהערכה רבה .משה
ערב טוב שוקה, כקוראת הקבוע שלך מזה מספר חודשים עוד הפעם נחשפתי לרגישותך, נגעת בנקודה שכל כך מדברת אלי: כמה פעמים בחיי עצרתי את עצמי מלהביע כעס ואחרי נשימה עמוקה הפכתי אותו להבעת תמיכה והבנה.
שבת שלום,
בלה
הסיפור הזה שלך,על האבא והבן,הזכיר לי נשכחות,הוריד דימעה מעיני.
לאבי ז"ל היה אופנוע גדול,b.s.a אנגלי.זה היה בשנות ה 60. אני הייתי נהג חדש. כבמעשה שטן,כל פעם שהייתי לוקח את האופנוע לסיבוב,הייתי "דופק" משהו.או פנצ'ר,או כבל קלצ', או שטנגה של הברקס,גומר את הדלק,או שובר פנס.
אבי ז"ל,לא גער בי,לא איים (יותר לא תקבל…).רק שתק וכנראה חרק שינים (איזה בן לא יוצלח יש לי). כיום שילדיי לוקחים לי את האוטו,דופקים,שורטים,מקלקלים… איני גוער בהם.אני נזכר באבי ז"ל.
שוקה שלום,
הזיקוקין שלך מאירים לי וחותמים שבועיים של תהליך שאני עושה עם עצמי בעקבות תאונת דרכים שבני הצעיר עשה עם הרכב שלי. בנס לא קרה לו כלום, אבל לרכב החדש יש נזק רציני.
על הכעס הראשוני – מדוע לקח את המכונית שלי ולא תיקן את המזגן ברכב שלו, מדוע הוא לא נזהר, נמאס לי שהוא מזלזל ברכוש שלי – על המחטף הרגשי לא הייתה לי שליטה [אגב, כשקרתה התאונה הוא הזעיק את אביו שדאג לו, לקח אותו לבי"ח לבדיקות ודאג לרכב. לי נודע על התאונה רק בבוקר]. הייתה לי עבודה רצינית עם עצמי לבדוק מדוע אני כועסת, מהי הנקודה אמיתית והכי חשוב – איך אני מחבקת את הילד שלי באהבה ונותנת לו להרגיש בטוח באהבתי אליו למרות מה שקרה.איך אני מפוגגת את הכעס ומביאה אהבה.
הדבר היותר חשוב – בני בחר להתעלם ממני במשך 10 ימים [למעט מפגש קצרצר כמה שעות אחרי התאונה]. הוא עבר להתגורר אצל חברתו, ודיבר איתי רק כשצילצלתי אליו וגם את זה עשה במשורה. רק אחרי שנרגעו מעט רגשי האשם שלו הוא הצליח לחזור הביתה ולחזור לשגרת היחסים עימי.
ואני – יודעת שזה שיעור בשבילי וצריכה להשתפר.
והנה מגיעים הזיקוקין ממך ומאירים לי את שהבנתי בשבועיים האחרונים.
שוקה דינור שלום,
סיפור זה מזכיר לי ארוע פרטי שחל לפני יותר מ20 שנה.
גרמתי לתאונה ברכב הורי בהיותי חייל בסדיר. הורי לא הרימו עלי את קולם ולא הטיפו מוסר, אך אני הרגשתי איום ונורא מהשבתת הרכב ומנסיבות התאונה. בתאונה לא נגרמו פגיעות בגוף אלא נזק לרכב ולגינה של בית סמוך.
לאחר מספר ימים של תחושת מועקה, ללא טלפונים סלולארים, לא היו אז כאלו, וללא גישה חופשית לטלפון הציבורי- הייתי בקורס באתם ימים. לפתע נקראתי לשער הבסיס והנה הורי הגיעו לשער הבסיס, כדי להבהיר עד כמה הם מבינים ולא כועסים על מה שקרה.
בבת אחת-נגולה אבן מליבי ותחושת העצב נעלמה.
הורי כאלו קראו בספר זה.
לשוקה היקר,
כהרגלך סיפור שהעלה לי דמעות בעיניים.
כמה גיבור אותו אב שככה התייחס אל בנו. אני חושבת שכך צריך לנהוג, אבל אני כאם לא מצליחה לעשות זאת. בדרך כלל כועסת ברגע הראשון, כי זה הכי קל, ורק אח"כ חושבת מה עשיתי?! גם אני הייתי פעם שם וקרו לי מקרים דומים. בסיפור הזה הבנתי מה ששכחתי. שאני פישלתי והייתי מאוכזבת מעצמי,כנערה, כמה מילים של חום היו יכולות לעזור…
הסיפור הזה עורר אותי ולכן תודתי לך רבה מאוד.
מצפה כל שבוע לסיפורים שלך בכליון עיניים.
שולי.
לשוקה.
כמי שמקשיבה לתוכניתו של פרנס בימי שישי. צדה אוזני את סיפורך על הסינית מצחצחת הנעליים.
נהניתי עד התרגשות. כמי שהייתה בסין מסכימה אני עמך כי צילומי אנשים הם פשוט הנוף היפה ביותר.
ועתה אצפה לעוד סיפורים.
תודה לך.
יפה ונכון.
זה מזכיר לי –
כשדפקתי את האוטו בפעם הראשונה זה קרה כמה שבועות אחרי שקיבלתי רשיון….
אחותי הקטנה היתה איתי, רצינו לעשות טוב ולנסוע לקניות במקום אמא. זה קרה בצומת בהרצליה, צפצפו לי מאחור ואני נלחצתי ויצאתי לצומת לא פנוי…500 מ' מהבית, צמוד לתחנת דלק.
אחותי הלכה לתחנה כדי להתקשר ולהודיע להורים,
תוך 10 דקות אבא שלי מגיע, מסתכל על הנזק ואומר בחצי חיוך:
"איזה בעסה, דווקא היום כשרחצתי את האוטו"…
וזה חרוט לי עד היום. כמה שזה הרגיע אותי.
____________
אתה כבר בארץ?
אלוהים, מאין לוקחים את התבונה והשכל באותו רגע גורלי שזקוקים להם? מדוע אז לפני שנים רבות מאד לא היו לנו זיקוקי דינור או דומים להם.בתי לקחה את המכונית המצ'וקמקת שהיתה לי לפני 30 שנה. לא היינו בטוחים בנהיגה שלה ולדבריה די סירסנו אותה.היא נכנסה לחניה, ובמקום ללחוץ על הברקס לחצה על הגאז ודפקה את מכוניתו של אביה ואת שלי יחדיו.
איני רוצה לספר מה היתה התגובה, אך עד היום היא מדברת ומספרת על האירוע.היום במרומי גילי לא היה קורה לי להגיב כפי שהגבתי.
תודה לך
למרות הזמן הרב שחלף מאז "הזיקוק" הזה קראתיו רק עכשיו ואני רוצה לשתף אותך בעובדה שאבי נפטר לפני 13 שנים כשהוא בן 56 ואין יום שאני לא נזכר במקרים דומים שחוויתי איתו,של סבלנות והבלגה ומאמץ שלא להוסיף לי צער על הצער שהיה לי באירועים כאלה על מה שגרמתי (תאונות רכב,לימודים,אחריות),ועל כך אני זוכר לו תודה ויודע שאני מי שאני בזכותו… ואני משתדל לנהוג כך עם שלשת ילדי, "אני אבא לא שופט…"