שקית של עוגיות

הסיפור הקטן ופוקח העיניים הזה הסתובב הרבה זמן באינטרנט, כבר לפני שנים, מבלי שהיה ידוע לי מקורו. אהבתי אותו אז, ואיתו התחלתי לפני  כשש שנים את המסורת של משלוח זיקוקי הדי-נור לעובדַי, וכשאני קורא אותו שוב, עדיין לא נס ליחו ובעיני הוא מעין יצירת מופת קטנה. אז גם מי שמכיר ויודע, כדאי לקרוא והתרענן שוב:

לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם
היא הבחינה שהגיעה קצת מידי מוקדם.
בחנות הספרים מצאה לעצמה איזה ספר מותח
ובמעדנייה, קנתה שקית עוגיות טריות ונעימות ריח.

חִפשה מקום לשבת בו עד הטיסה
מצאה פינה והתיישבה והכרטיס בכיסה.
היא הייתה מאוד מרוכזת  בספר שבידה
כשבזוית עינה הבחינה , בגבר שהתיישב לידה,
היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל, אבל,
בחוצפתו העז המנוול,
לשלוח יד אל שקית העוגיות שביניהם הייתה מונחת,
וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגייה לקחת.

היא החליטה להתעלם מהחוצפה והגסות,
כדי לא לעשות  סקנדל, אולי תיפסק העזות.
וכך היא נישנשה, מביטה בשעון שעל הקיר
וגנב העוגיות הממזר מחסל לה את המלאי בקצב די מהיר.

על כל עוגייה שהוא לקח, היא גם לקחה אחת לפה
חושבת לעצמה ,בטח הבּוטה יבקש גם כוס קפה.
כשנשארה רק עוגייה אחת, היא תהתה מה יעשה עכשיו.
והוא ביד רועדת חיוך מבויש על פניו,
לקח את העוגיה אחרונה ובּצע אותה לשניים,
חצי הוא הציע לה בעוד החצי השני, כבר היה לו בין השיניים.

בעצבנות גוברת ועם מחצית העוגייה בידה
חשבה לעצמה ,הוא גם גנב וגם חצוף, אפילו לא אמר תודה.

כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה,
אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התנהלה.
בלי להסתכל אחורה על גנב העוגיות וגסותו המעצבנת,
הלכה במהירות, קדימה מתבוננת.

היא עלתה למטוס והתרווחה במושבה,
והחליטה לחזור אל הספר שאהבה.
בעודה מפשפשת  בתיק אחר הספר, כך בידיה
היא נתקלה בתיק בשקית, אהה … שקית של עוגיות מלאה, מול עיניה.

המומה ומופתעת היא הבינה – איך לא,
העוגיות האחרות היו שלו,
הוא זה שחלק אותן עמה ולא אמר לה די,
ולדאבונה להתנצל כבר מאוחר מדי.

בעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה,
היא הגנב, ואת העוגיות שלו בעצם היא אכלה.

 כמה פעמים בחיינו, מסיים המחבר האלמוני ואומר, אנחנו לגמרי בטוחים שאנחנו יודעים משהו בודאות מלאה, ואז מגלים מאוחר יותר או מאוחר מדי שמה שהאמנו בו , שמה שחשבנו שהוא האמת הצרופה, בעצם איננו כך.
כדאי תמיד לשמור על לב פתוח ותמיד לשאול את עצמנו, אם אנחנו לא אוכלים את העוגיות של מישהו אחר.

אני לא יודע מי המקור לסיפור הזה בחרוזים, אבל כיף לי לקרוא את זה כל פעם מחדש, ותודה לכותב או הכותבת האלמונית על השיעור המאלף…

והנה בתאריך 23.8.15 אני מקבל מייל כדלקמן:
ביום שישי האחרון הייתי המום כשהתבשרתי ששיר שכתבתי לפני כ-15 שנה בתיכון – "שקית של עוגיות / גנב העוגיות" מצוטט ומשותף ברחבי הרשת. העליתי אותו לפני יותר מעשור לאינטרנט, לראשונה באתר "מקושרים" ומשם כנראה הצמיח כנפיים. זו הייתה הפתעה מאוד משמחת.
התרגשתי במיוחד לראות שעם אותו שיר/סיפור התחלת את המסורת הנפלאה של זיקוקין דינור! שיחתך עם שמעון פרנס חיממה לי את הלב.
אציין ששיר זה הינו גרסה שחרזתי על בסיס סיפור שהעברנו כמדריכים בתנועת הנוער "בני-עקיבא", ולימים התחוור לי שהעלילה מבוססת על אחד מסיפוריו של דאגלאס אדאמס.
תודה
ליאור אלקן

זיקוקין די-נור של יום שישי
שוקה די-נור
29 באוקטובר 2010

"שקית של עוגיות" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. להאזנה לחצו על הכפתור למטה.

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

סיפור שנון מבריק ומפיע. לא מפתיע שאלה דברים שקורים לי וגם לאחרים.
בשנת 1985 עת הייתי כשנה שוטר במשטרת ישראל,הגעתי עם אשתי לרחוב העצמאות לצורך סידורים שאשתי עשתה באיזור.
היות והיה לי כשעה לחכות לה,והייתי עם בני הבכור שהיה בן שנה וישב בעגלה,התחלתתי לשוטט בין החנויות ברחוב. לאחר כחצי שעה נכנסתי לחנות בגדים יוקרתית,לא מתוך כוונה לקנות אלא רק להעביר את הזמן ואז תוך כדי כך לקחתי זוג מכנסי ג'ינס יקרים ושמתי אותם על העגלה של התינוק מתוך כוונה למדוד אותם. מאחר ותא המדידה היה תפוס חיכיתי מספר דקות ולפתע הצצתי בשעון ונזכרתי שקבעתי עם אשתי ואני כבר באחור של מספר דקות. שכחתי שהמכנסיים נותרו על העגלה ויצאתי בחיפזון מהחנות לפגוש את אשתי.
מאחר ולא היה כמו היום מכשיר לגילוי גניבה מהחנות,ובעל החנות גם לא שם לב,המשכתי עד שפגשתי את אשתי.
אשתי ואני המשכנו לרכב וכאשר רציתי לקפל את העגלה ,נגלו המכנסיים לעיני. הרגשתי כמו כל אדם שהיה במצבי. מבוכה,בושה וחוסר אונים.בעצה אחת עם אשתי התלטנו לא להחזיר את המכנסיים היות ואם בעל החנות הבחין בי כשיצאתי מהחנות ויראה אותי כשאני חוזר לחנות,הרי מבחינתו גנבתי ואם כך אני מפוטר מיידית מהמשטרה ולא משנה מה תהיה גרסתי לסיפור ואף אחד לא יאמין לי.
למחרת,חזרתי לחנות והחזרתי את המכנסיים וסיפרתי לבעל החנות את האמת .
מאז המקרה,תמיד(כמעט) כשאני יוצא מחנות, אני מודא שלא לקחתי משהו בטעות…

נהגתם נכון. גם אני הייתי נוהגת כך. לדעתי כל אחד ואחד צריך לנהוג כך ואז החברה שלנו תראה אחרת

שלום שוקה,

אני כל כך נהינת לקרוא את סיפורך המרגשים. תודה לך!
לגבי הסיפור על העוגיות, נראה לי שאוכל לעזור לגבי המקור שלו.
הסיפור הופיע בסיפרו של 'דאגלאס אדמס' – "היו שלום ותודה על הדגים". בספר של אדמס הסיפור אינו מופיע בחרוזים אלא בתור שיחה בין ארתור דנט לחברתו. קשה לי להאמין שסופר כמו אדמס היה זקוק ל'השאיל' סיפורים מאחרים…

הרבה שמחה והצלחה!
אביגיל

סיפור מדהים
מכיר אותו לא בחרוזים

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)