פאמאגוסטה
חזרתי משבוע סדנת כתיבה בקפריסין. בצהרי אחד הימים אני משוטט בכפר קטן, בחלק הטורקי, נכנס לבית קפה ומבקש משהו לנגוס בו. המנהל, מֵאמֵאד, מקבל אותי במאור פנים, אין אורחים רבים בשעת הצהריים החמה הזו. הוא מתיישב לידי, גולשים לשיחת היכרות, וכמו תמיד אני מחכה להזדמנות כדי לבקש שיפנק אותי בסיפור מקומי קטן מחייו. "קח את הזמן" אני אומר לו "זה יכול להיות גם מחר." למחרת מאמאד מקבל אותי בחיבוק כמכר ותיק, ואז, עם הקפה, הוא מספר לי את הסיפור הבא על שני חלקיו:
אנחנו גרים בעיר פאמאגוסטה בבית קטן עם בריכה שבתי הקטנה, אז בת השנתיים, אהבה להשתכשך במימיה. באחד הימים אנו על שפת הבריכה מתכוננים להיכנס יחדיו למים, ועוד טרם הספקתי לכרוך לזרועותיה את המצופים, צלצל הטלפון הנייד. ניגשתי לשולחן כדי לענות, החלפתי כמה מילים וניתקתי, ואז נזכרתי שבתי נותרה ללא השגחה על שפת הבריכה. אני מסתובב אליה באחת… והיא עומדת שם רטובה כולה מכף רגל עד ראש.
"מה קרה?" אני צועק אליה בבהלה והיא עונה לי שנפלה למים.
ילדתי בת השנתיים אינה יודעת לשחות ועל זרועותיה אין לה מצופים.
"איך יצאת מהמים?", אני שואל, כועס על עצמי שעזבתיה לכמה שניות."אני לא יודעת. משהו משך אותי החוצה." היא עונה לי בחצי היסח דעת.
אני מציץ בבעתה לצדדים – אין איש בסביבות הבריכה.
כלא מאמין אני נכנס אתה למים. היא בזרועותיי. אני עוזב אותה לשנייה, בוחן אולי היא יודעת לשחות מתוך אינסטינקט, אבל היא מיד שוקעת.
מי משה אותה מהמים? האם מלאך מגן עליה?
אני מרים גבה ומֵאמֵאד מבין את שפת הגוף שלי, עושה תנועת המתן בידו ואומר: "חכה לחלק השני."
גיסי גר לא רחוק מאיתנו ויש לו אופנוע. יום אחד הוא נוסע לעבודה ובדרך עוצרת אותו לטרמפ בחורה צעירה שהוא אינו מכיר. הוא עוצר לה, ולוקח אותה על המושב האחורי. בינתיים מתקדרים פני השמים, רוח מתחילה לנשוב ורחמיו נכמרים על הצעירה שלבושה אינו מתאים לרכיבה על אופנוע. הוא עוצר את האופנוע, מוציא מהארגז האחורי מעיל ונותן לה לעטות על גופה. היא מחייכת אליו ומבטה רך. בכניסה לעיר ליד בית בודד היא מבקשת ממנו לעצור. "כאן ביתי." היא אומרת והוא צופה בה עולה במדרגות הכניסה לבית ורק אז הוא מפליג לדרכו.
אחרי הצהריים, בדרכו חזרה, בעודו חולף ליד אותו הבית הוא נזכר שהיא לא השיבה לו את המעיל שנתן לה. הוא מתחבט לרגע ואז מסובב את אופנועו, מחנה את האופנוע ליד הבית, מטפס במדרגות המועטות ונוקש בדלת.
את הדלת פותחת אישה מבוגרת. הוא מספר לה על הבחורה הצעירה שלקח טרמפ רק הבקר ושכאן הוריד אותה, ליד ביתה. "אני מניח שזו בתך, או אולי נכדתך?" הוא מסיים וממתין לתשובה.
היא מביטה בו ועונה לו באנחה עמוקה: "לצערי אין לי נכדות. בתי היחידה נפטרה לפני כמה שנים, צעירה בשנותיה." מאחורי גבה הוא מבחין בתמונה על השידה… שממנה… מביטות אליו פניה של הבחורה מהבקר. היא מבחינה במבטו ואומרת: "כן, זו בתי שכבר איננה. לא יכול להיות שהסעת אותה הבקר. אולי… מישהי דומה לה."
וגיסי מתעקש – זו היא.
הזקנה מביטה בו בחביבות ובסלחנות ומבקשת שיבוא אחריה. היא נכנסת בשערו של בית הקברות שבחלקה הסמוכה. "כאן קבורה בתי, בוא ואראה לך את המצבה עם תמונתה." היא מובילה אותו בין השבילים ואז מצביעה על אחת המצבות. הוא מביט לשם… וליבו מחסיר פעימה. על המצבה מונח המעיל שלו, המעיל שהעטה על כתפי הבחורה רק הבקר… להגן עליה מהרוח.
(כך סיפר לי מֵאמֵאד בקפריסין, נשבע שהכול אמת)
כשנפרדנו בחיבוק תהיתי אם מאמאד מאמין שיש קשר בין המקרים. הוא לא התייחס לכך, רק הוסיף שפרסומה של העיר פאמאגוסטה בא משמה האנגלי 'ידועה ברוח הרפאים' (Famous – ghost) ולכן אירועים כאלה אינם מפתיעים כאן איש.
בדקתי באינטרנט וזה לא לגמרי מדויק. מקור השם הוא דווקא מיוונית ופירושו "חבויה בחול". אבל אולי רוח… חבויה… וחול הולכים בכל זאת ביחד….
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
יום חמישי, 23 במאי 2013
"פאמאגוסטה" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל – לחץ על הכתור להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה הטייל,
אין ספק שעולמנו מלא ב"ניסים" שכל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העיניים ולראות אותם.
חוויתי כבר הרבה מקרים שההסבר היחיד להם הוא הקב"ה. אולי אפשר להתווכח כשמדובר בשטר של 100 שקל על המדרכה, האם זה מזל (או חוסר מזל למאבד), אבל מקרים הדומים למסופר כאן ברורים ומקורם הקב"ה.
אנחנו עוברים "בדיקות" כל הזמן ולא שמים לב בגלל שאין צורך לשים לב, חייבים פשוט להתנהג כמו בני אדם ואז התוצאה צפויה וידועה.
נאחל בריאות לכל האנשים הטובים (ויש הרבה) המסתובבים ביננו, בישראל קפריסין ובשאר מדינות העולם.
שבת-שלום, יהודה
נ.ב. אם נקרא את המילה "מקרה" מהסוף להתחלה נקרא "ה' רקם"
הרי ברור שזו אגדה אורבנית – "הבחורה" הנ"ל הייתה גם בדרום הארץ (וברחבי העולם) ביקשה טרמפ מקבוצה של מילואימניקים, וההמשך במדויק כבנ"ל, סופר לפני שנים בתוכנית הלילה בגלי צה"ל, בהגשת גדעון רייכר.
את הסיפור על הילדה אני קורא פעם ראשונה, את הסיפור על המעיל כבר שמעתי וקראתי בכמה גרסאות,
וככל הנראה מדובר באגדה אורבנית ולא בסיפור אמיתי,
אבל…
כמו הסיפור על כיפה אדומה או כמעט כל סרט קולנוע,
זה לא באמת משנה אם זה קרה באמת או שלא.
מה שחשוב הוא האם הסיפור מעניין,
האם הסיפור שווה את תשומת הלב שלנו,
והסיפור על המעיל – הוא סיפור מעניין.
וזה בסופו של דבר מה שחשוב בסיפור.
קרה או לא – לפעמים עדיף שלא…
תודה לך,
על כל מה שאתה עושה,
ועל כל הסיפורים שאתה אוסף עבורנו.
שוקה היקר,
תודה על הסיפורים היפים ששיגרת היום.
אני מאמינה לכל מילה שנכתבה…
תודה על כל הסיפורים שאתה מלקט עבורנו ומשגר אחת לשבועיים.
מצפה לסיפורים שלך.
שבת שלום,
הי שוקה.
את הסיפור על המעיל שמעתי כבר מכמה אנשים שנשבעו לי שהכל נכון…, על הילדה מהבריכה – פעם ראשונה.
ובכל זאת, זה לא פוגע כהוזה מהחוויה, מכיוון שלסיפור טוב יש חיים משלו.
תודה על הצמרמורת.
אהבתי את ה"אגדה"וצריך תמיד במקרים "כאלה" לחשוב
או לנסות להאמין,שיש "יד" מכוונת מלמעלה.
לאנשים "המאמינים" יותר קל לקבל ניסים כאלו.ואמונתם רק גוברת ומתחזקת עוד .
שבת שלום לכולם,ותמשיך עם סיפורך השונים.
ישראל
בוקר טוב שוקה
קראתי את הסיפור בשקיקה וזה לא רלוונטי אם הסיפור אורבני או
לא. גם ניסים אחרים שאנו חווים אותם היום ישמעו אורבנים בעוד כ-100 שנה.
תודה רבה על הסיפור- שרה