לתקן בצנעה עוולות של אחרים
בעיירה קטנה בצרפת, כיכר מטופחת ונעימה, סיימתי זה עתה לשתות כוס משקה חם ואני תר בעיני אחר פח אשפה. וצף ועלה בי סרטון קצר ששנשלח אלי רק לאחרונה, בדיוק באותו ההקשר של כוס קרטון ופח האשפה, מיד תבינו.
אתחיל כקדימון, בחוויה קטנה שהעליתי כאן לפני שנתיים. סיפרתי על אדם בשם דובי, איש עסקים, שסיפר לי פעם בשיחה אקראית בערך כך:
"אני טס הרבה בענייני עסקים," הוא מספר "ויום אחד גמלה בי החלטה לא יומרנית. החלטתי שבכל פעם שאני נכנס לתא השירותים במטוס אני תמיד אצא כשהתא יותר נקי משהיה כשנכנסתי אליו. וכך אני נוהג מאז. אני אנגב במטלית נייר את הכיור משאריות מים, כך עושות הדיילות. אני אנגב טיפות מים שניתזו על הרצפה כי הרי נוסעים רבים נכנסים יחפים לשירותים, וזה לא נעים אז שהרצפה רטובה. זו תרומתי הקטנה לתחושת נוחות לאלו שיכנסו אחרי."
דובי הוא דב מורן. איש הייטק ידוע-שם שכבר הטביע את חותמו בעולם הטכנולוגיה. הוא האיש שהמציא את הדיסק-און-קי שבעזרתו כולנו מעבירים נתונים וזיכרון ממחשב למחשב כאילו וזה מובן מאליו וכאילו כך זה היה מקדמת דנא.
וכך דובי מורן, שכבר תרם תרומה אמתית לאנושות, עושה הבדל קטן נוסף. מביא התחשבות באחר.
ולסרטון שנזכרתי בו. זהו סרטון קצר שפרסמה העיר ליל שבצרפת (שלחה אלי חיה וינגרטן):
המצלמה מתעכבת על כיכר האופרה היפהפייה של העיר, Place De L’opera . השעה היא 15:05, השמיים בהירים והכיכר רחבת ידיים, נקייה ללא רבב. על מדרגות האופרה ישובים אנשים, בתי הקפה הומים, רוכבי אופנים חולפים, ילדים משחקים בכדור. במרכז הכיכר מתקן אשפה ועליו מורכבת שקית פלסטיק שקופה וגדולה.
בחור צעיר עובר אז בכיכר, כוס מקרטון בידו, הוא מתקרב לפח האשפה, רוכן לשרוך את נעליו, מניח את הכוס על מרצפות הכיכר, ואז קם וממשיך בדרכו כשהכוס נשארת הפוכה על צידה על מרצפות הכיכר. הקטע הזה כמובן מוזמן. המצלמה מתעכבת על הכוס המיותמת, הנטויה על צידה מרחק פסיעה מפח האשפה.
ואנשים עוברים וחולפים ואין איש טורח להרים את הכוס ולהשליכה לפח.
מהירות הסרטון מואצת, אנשים חולפים במהירות וכתוביות חולפות אז על המסך ומבהירות כמה העיר משקיעה בניקיון. העיר מוציאה עשרות מיליוני יורו מידי שנה על ניקיון, מאות אנשים עובדים בניקיון, אלפי פחי אשפה פרושים ברחבי העיר… ואז מופיעה כתובית שאומרת – 'ומה אתה עושה למען ניקיונה של העיר…?
חולפת כמחצית השעה… ומגיע הצדיק שבסדום. המצלמה מתמקדת בבחור צעיר שעוצר ליד הכוס המיותמת שעל הרצפה, מרימה ומשליכה לפח האשפה… ואז קורה משהו נחמד. בבת-אחת מתרוממים כל האנשים שישובים על המדרגות מסביב ובבתי הקפה… רק חיכו לצדיק… כולם שולפים ומניחים על ראשיהם כובעים צהובים שרקומה עליהם המילה 'בְּרָבוֹ', וכולם מריעים לבחור הצעיר ומוחאים לו כפיים. מאחת הדלתות מסביב הכיכר מגיחה תזמורת של כמה נגנים, גם הם חמושים באותם כובעי 'ברבו' צהובים והיא מנגנת לכבודו איזה מרש צרפתי משעשע וכולם מתקהלים סביבו ומודים לו. עוברים ושבים שולפים מצלמות ומנציחים את האירוע.
הבחור מופתע, אחר כך מחייך במבוכה. אישה בכובע הצהוב ניגשת אליו, מגישה לו זר פרחים ואחת אחרת, גם היא בכובע המצחייה הצהוב, מגישה לו מגן הוקרה, כנראה מהעירייה. הבחור מנופף בידו לקהל – אותו הצדיק בסדום שקבל הוקרה כל-כך מיוחדת על מעשהו – והמצלמה עוברת לצלם את הכיכר, את האיש ואת הקהל שמסביבו ממעוף הציפור, ומופיעה כיתובית על המסך – 'הניקיון זה אנחנו… זה גם אתם!!
(אני מצרף בבלוג את הסרטון בן הדקותיים)
הבחור הצעיר בוודאי לא ישכח את המֶחֱוָה ואני תמיד טענתי ואטען שלמעשים כאלה יש השפעה מדבקת גם על אחרים. וזוהי בעיני גם סוג של אהבה. אהבה לאחר, מחשבה על הזולת, גם אם מישהו לכלך כי הוא פחות מתורבת, כי הוא פחות מתחשב. במקום תמיד לחנך ולהעיר, פשוט נתרום את חלקנו והעולם יבחין בכך בוודאי, ויהיה אכן עולם טוב יותר… מתחשב יותר…
ואם עובר לכם בראש 'אשרֵי המאמין'… אל תאמרו בקול רם…
פורים שמח.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, צרפת, יום חמישי 24 במרץ 2016
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
נפלא!!!!!! חג פורים שמח!
כמו תמיד, סיפור עם תובנה, אני אהייה בסדר, אתה תהייה בסדר, כולם יהיו בסדר…..
העולם יחייך לכולם.
תודה, חג שמח ושבת שלום.
על מעשים כגון אלו כתב שניאור כהן צעיר בן 27 בן הזקונים במשפחה
בת 17 ילדים את הספר רב המכר : " המתנה – ספר לחיים "
משפט המפתח של הספר אומר : "נתינה זאת המתנה שלך לעצמך".
אין צורך יום בשביל מעשים טובים יש בשבילם את כל השנה .
כן ירבו! שבת שלום .
אמרתי לכם שזה מדבק. ראו את התגובה הבאה שקבלתי מחלי סולימני:
אני מטיילת הרבה בארץ, ומאז שקראתי את הסיפור שפרסמת על הבחור שמנקה במטוס, אני כבר לא אומרת איזה ישראלי מגעיל או מלוכלך ולא מתרגזת, אני פשוט תמיד עם שקיות אשפה בתיק מרימה וזורקת לפח ונזכרת בסיפור שפרסמת.
והנה עוד תגובה שקבלתי ממישהו שבקש להישאר בעילום שם:
וארשה לעצמי להוסיף נופך מקומי. אני גר בסמיכות לשופט העליון רובינשטיין ואצלו זה נוהג ללכת ברחוב ולהרים אשפה. פעם אחת בשעה 07:00 בבוקר שבת, הרחוב ריק לחלוטין, ראיתי אותו בדרכו לבית הכנסת מרים שקית וזורק לפח.
אז יש שופטים בירושלים וגם (אני רציני) אשתי נוהגת כך.
תודה