שאריות של רומנטיקה
בימי פורים הללו חיפשתי משהו קליל יותר ושלפתי מנבכי תיקיות המחשב שלי סיפור קטן ששלחה אלי לפני כשנה קוראה נאמנה של זיקוקַי – שולי ברק. מי שעומד מאחורי הסיפור הוא לא אחר מאשר עופר, מיודעי הישראלי שחי בסין, המפיץ את הגיגיו מסין בדף פייסבוק שנקרא 'עופר סין'.
אקדים ואומר, אני מאלו שעדיין נאחזים, בשארית הכוחות, בַּאמונה שרומנטיקה לא פסה מעולמנו, למרות הניכור, הטכנולוגיה, והעיניים הנעוצות במסכים הקטנים… במקום לשלוח מבטים חמים אל בן/בת הזוג.
ניסיונות לייאש אותי מגיעים אלי כמעט מידי שבוע, ואתם בוודאי מכירים. אתה יושב במופע או בהצגה או בסרט, האורות נדלקים בהפסקה, עיניך מתרגלות לאור. זו הזדמנות פז להתלחשש עם בן/בת זוגך, להחליף רשמים, ללטף את שערו/שערה, לשאוף מעט את ריחו/ה… אבל זה לא מה שמרבית האנשים עושים. כמורעבים כולם מתנפלים על התיקים והכיסים, שולפים את הטלפון החכם ונשאבים אליו. וכך מסכי הסלולר נדלקים חיש קל מכל עבר, רומסים ומכחידים שאריות של רומנטיקה… ואני אז מתעצב…
הנה קמצוץ של רומנטיקה מסין – חוויה של עופר ידידי:
אני ברכבת מהירה בדרום סין. קצת פחות מארבע שעות בין עמקים, אגמים קסומים וכפרים קטנטנים.
הקרון כמעט ריק, ארבעה אנשי עסקים יושבים ומשחקים קלפים. גבר מבוגר משוחח בטלפון בקולי קולות ולידי אישה צעירה שישנה עמוק כפי שרק ברכבת אפשר להירדם.
האישה הצעירה הזו עלתה בתחנה שלי, בחנה אותי לפני שהתיישבה, הניחה תיק קטן מעל המושב, חייכה אלי ושאלה (באנגלית): "אתה אמריקאי?"אני מחייך בחזרה אליה ועונה: "לא אמריקאי".
יש לה פנים נאות, אפה ישר ולא פחוס בשונה מרוב הסיניות, נעלי ספורט ממותגות וססגוניות וגרביים לא זהים.
"אני מישראל", אני אומר לה ומצביע על הגרביים שלה, "נחמד זוג גרביים שונים". אני אומר.
"אני אוהבת ככה", היא משחקת עם הגרב. "ישראל, זה מקום טוב, כולם חכמים ועשירים. אם אירדם, איכפת לך להעיר אותי בבקשה בצַ'אנְגְשֶה". היא מבקשת ואז מושכת את המושב לאחור, מסיטה את השיער ונרדמת.וגם אני נרדם. מתעורר, נרדם, מתעורר והיא מכורבלת לכיווני. לפתע בהיסח דעת ראשה על כתף שמאל שלי. אני לא זז, שיערה מדיף ריח טוב של שמפו כנראה יקר.
הרכבת טסה 300 קמ"ש, דיילת הקרון נכנסת ומביאה שמיכה."לכסות אותה?" היא שואלת אותי. לפי שראשה על כתפי היא מניחה בוודאי שאנחנו בני-זוג. אני לוקח בעלות, מהנהן לדיילת ומשתדל לא לזוז, לא להעיר את הנרדמת. עכשיו היא כבר מכוסה בשמיכה, זזה מידי פעם בשנתה בתחושה של נוחות, ומבלי משים דוחקת ראשה לשקע שבין כתפי לצווארי.
"התחנה הבאה צַ'אנְגְשֶה". הכרוז מכריז. היא פוקחת עיניים בליאות, אינה מנתקת את ראשה מכתפי. היא מרימה עיניה, מביטה בי מקרוב, נשימתה קלה ורגועה. רגע קט חולף ואז היא מסיטה את השמיכה ומתמתחת."זהו … אני הולכת." היא אומרת לי.
אני מוריד את התיק שלה מהמדף העליון. היא גבוהה, מגיעה לבד, אבל אני ג'נטלמן… עד הסוף.
"תודה על השמיכה, ו… תנסה פעם גרב שונה בכל רגל, זה מעצים את הקלילות שבאדם," היא אומרת כשהרכבת עוצרת בתחנה. היא פוסעת החוצה… ואז לפני שהיא נטמעת בהמון ונעלמת, היא מסובבת ראשה אלי ואומרת לי בשקט:
"כל-כך רציתי שתנשק אותי…" ויורדת לרציף.
ואני נשאר עם האמירה השקטה… עם ריח שיערה… עם כתפי הנוקשה ועם זיכרון נעים של אישה שלא אראה כנראה יותר…(כך חווה וכתב עופר מסין)
אז גם בימים האלה שגובר השיח המוביל להסתכלות מחדש ושינוי התנהגויות והתבטאויות ובצדק, עדיין איאחז בתיקוותי הקטנה, שהרומנטיקה לא תירמס ולא תיעלם מעולמנו…
שיהיה לכולנו פורים שמח,
זיקוקין די-נור,
שוקה, יום חמישי, 1 במרץ 2018
"שאריות של רומנטיקה" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל למעלה משנה קודם לכן. לחץ להאזנה.
Parnas 277 Romantic moments 30.12.16
"נסה גרב שונה בכל רגל, זה מעצים את הקלילות שבאדם…"
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
Love the story! we should all try mixing and trying on new things:)! Happy Purim! and thank you for the smiles!
הלוואי שלא! אנסה לגרוב גרב שונה על כל רגל
אולי אזכה לאיזו קלילות שכה נכספת לה בחיים.
פורים שמח ומבדח.
שלום שוקה,
תומכת בדבריך בסוף הסיפור המרגש שהתרחש בסין, נראה לי
שבארצנו לא היה יכול לקרות…
חג פורים שמח ומבדח
סיפור מקסים !
שוקה שלום רב הלוואי שזה היה כה תמים וכה פשוט .
מה היה קורה אלמלא היא לא רצתה שינשק אותה והיה עושה זאת ?
הכל יפה ונכון כאשר הכל קליל וניתן האות שאפשר
עד אז בעולם כה הפכפך מעדיף אני לשמוע/להיות סוג של פנטזיה
אם התחלת בעניין פורים והבעת את תקוותך לשינוי מצב הרומנטיקה, מתאים להשתמש
במונח המסמל את מהותו של החג: "ונהפוך הוא".פורים שמח .
וכך כתב לי עופר גביש:
אתמול השתתפתי במירוץ רצתי 15 ק"מ והיה ממש מוצלח. יודע למה?
כי גרבתי גרביים לא זהות…