כוח המשיכה של התפוזים
מאז ומתמיד יש לי משיכה לא מוסברת לסאגות משפחתיות. אין תימה שגם הסיפור הבא משך את תשומת ליבי.
מיכה מושיוף, דור שנים-עשר(!!) בארץ מצד אביו, נשוי לשרון, שעלתה ארצה כצעירה בריטית בשנת 1976. אתה יושב מולה ואינך יכול להתעלם ממבטאה האנגלי ומגינוניה הבריטיים.
"עם כל התרבות הבריטית המעודנת," אני שואל אותה, "איך את מסתדרת עם החיספוס הישראלי של מיכה, ושלנו הישראלים?"
"זה לא תמיד פשוט," היא עונה בחיוך. "אמנם המשפחות של מיכה ושלי משתלבות בדרך מיוחדת מתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל החיבור האמיתי שלי לארץ הוא ריחם המשכר של התפוזים…".
וכך הם סיפרו לי:
הצד של מיכה:
הסבא והסבתא מצד אימו, משפחת אֵלֵנְבּוֹגֶן, גדלו בגרמניה. כשרוחות המלחמה מנשבות הסבא מנצל קשריו עם השלטונות ומבריח בהדרגה את אשתו ובנותיו ללונדון. השנים הם 1936 – 1939. הוא עצמו נשאר בגרמניה, נתפס ונשלח על ידי הנאצים למחנה מעצר בברגן בלזן.בִּתו, יהודית – לימים אימו של מיכה – מגיעה כאמור לאנגליה ומתקבלת לעבודה כאומנת במשפחת יהודים אמידה בלונדון. יהודית מטפלת בשתי הבנות הקטנות, ג'יל ונעמי, משך כל תקופת המלחמה ונקשרת אליהן.
במועדון לחיילים יהודים מפלשתינה בכיכר פיקדילי פוגשת יהודית חייל יהודי מפלשתינה, צבי מושיוף. מבטיהם מצטלבים ואהבתם ניצתת. בשנת 1945 הם נישאים והיא עולה בעקבותיו ארצה. בדמעות נפרדת יהודית מהמשפחה ומהבנות בהן טיפלה בשבע השנים האחרונות. הקשר בין הבנות והאומנת לא נותק.
ובארץ באותו הזמן…
שלטונות המנדט הבריטי מרכזים טמפלרים מהמושבה הגרמנית שבארץ במחנות מעצר כנתיני אויב. ראשי היישוב בארץ לוחצים על הבריטים לפנות לשלטונות גרמניה ולבקשם להחליף את הטמפלרים המוחזקים כאן, ביהודים המוחזקים במחנות מעצר בגרמניה ושיש להם משפחות בפלשתינה. ראה זה פלא, הבריטים ניאותו, וביולי 1944, שנה לפני תום המלחמה, בוצעה החלפת 'השבויים' והגיעו ארצה 282 יהודים ממחנות באירופה (פרשייה די עלומה לרבים – ראו קטע עיתון מצורף). בין 282 היהודים הללו, היה ג'יימס אֵלֵנְבּוֹגֶן – סבו של מיכה שישב בברגן-בלזן, אותו אחד ששילח את משפחתו ללונדון.תוך תקופה קצרה, מגיעים ארצה יהודית ובעלה הטרי וגם אמה ואחותה והמשפחה מתאחדת עם האב בישראל. כמה שנים לאחר מכן נולד מיכה.
ומי היא שרון?
הבנות בהן טיפלה יהודית גדלות, נישאות ומעמידות צאצאים. הקשר עם האומנת בארץ נשמר באדיקות.
בשנת 1974, מגיעה נעמי, צעירת הבנות, יחד עם משפחתה לחגוג את סדר הפסח בבית האומנת בישראל. שרון, אז בת שש עשרה, היא בִּתה של נעמי. בשולחן הסדר עיניה מושפלות בביישנות ובנימוס בריטיים אך עיניו החצופות של הצבר/החייל מיכה נעוצות בה ללא הירף. יהודית האומנת ונעמי המטופלת – מבחינות בכך ומחליפות מבטים משועשעים. זיווג שכזה, בדור ההמשך, לא נרקם אפילו בחלומותיהן.שנתיים לאחר מכן שרון מסיימת לימודיה בלונדון, מתנדבת בקיבוץ, כשנה לאחר מכן היא עולה ארצה לבדה, והיא ומיכה עומדים תחת החופה. האומנת הופכת למֵחֵתֵינֵסְטֶע (מחוּתנת) של התינוקת בה טיפלה, ומעגל המלחמה נסגר.
(כך סיפרו לי שרון ומיכה מושיוף)
"ומה עם ריחם המשכר של התפוזים? איך הוא שייך לכאן?" אני מחזיר את שרון לתחילת שיחתנו.
"שאלתָ מה מחבר אותי לישראל… אז עד כמה שזה מפתיע זה לאו דווקא האנשים… ובוודאי לא התרבות ולא החוצפה הצברית. אִתם גם היום קשה לי. החיבור לישראל הוא מביקורי הראשון כאן, מהרגע שאפי ריחרח את משב הרוח הראשון.
אני יורדת אז מכבש המטוס בלוד – אין עדיין 'שרוולים' בשדה התעופה – האביב בעיצומו וריח פריחת התפוזים מכה בי בעוצמה שלא ידעתיה. והחלטתי אז… באותו הרגע… שבמדינה שיש בה ריח כזה אני רוצה לחיות.
ומאז אני כאן והצבע האהוב עלי מאז הוא כתום, ובלוֹגוֹ של חברת הייעוץ שהקמתי מתנוסס לו תפוז… איך לא…"
ושרון כנראה אינה היחידה, הרי כבר אלתרמן כתב ב'שיר געגועים': "תֵּל-אָבִיב, מַה כָּלִיתִי אֵלַיִךְ! אֶל רֵיחוֹת תַּפּוּזִים וּפִיסְטוּק…"
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 24 במאי 2018
יהודית ה'נני' (לימים אימו של מיכה) במדי האומנת ונעמי הקטנה בידיה (לימים אמהּ של שרון) בימי לונדון…
הידיעה בעיתון, 11.7.1944 על חילופי הנתינים הגרמניים בנתיני א"י
בימים אלה חוגגת שרון את יום הולדתה הששים. אמה נעמי בת השמונים הגיעה מלונדון לאירוע. ביקשתי להצטלם אתה… כן זו התינוקת מהתמונה הראשונה…
כרטיס הביקור של שרון. הגב בכתום, והתפוז שריחו השאיר אותה בארץ, בחזית…
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סיפור עם סוף טוב!
תודה שוקה שאתה משתף אותנו.
מקסים שוקה !!
איזה סיפור שמכיל כל כך הרבה היסטוריה עם רגש… זה פשוט הסיפור של ארץ ישראל הישנה והטובה שהיתה תמימה ונאיבית לפני שגדלנו והלכנו להיות… טוב לא משנה. תודה ענקית
אז שוקה אם בתפוזים וריחם עסקינן,אספר לך משהו…
היה וישאלו אותי "מהו ישראלי בעיניך?" אענה מבלי להסס
תחילת קילופו של תפוז בשרני כאשר בכף ידך נותרת מעין עיסה צהובה ריחנית ואם צלח עליך מזלך הרי שבקילוף עצמו ניתז לעינך חומר ריחני וצורב."זה ישראלי בעיניי"!