'יכולים אחרת'
אילנה לֶשֶם היא אישה מרתקת, עוסקת בליצנות רפואית ויעודה עזרה לילדים חולים. היא מִתְניידת בכיסא גלגלים.
את הסיפור הבא היא כתבה לפּוֹד-קאסט עם חזי אליהו, והוא שודר בטלוויזיה החינוכית. הנה תקציר:
בארוחת השבת, בפעם המיליון, שאלה אותי אמא: "נֹגה, איך זה שבחורה מוכשרת כמוך אינה מוצאת קשר זוגי משמעותי?"
זזתי באי-נוחות בכיסא הגלגלים. אחותי הצעירה הנשואה והחובקת צאצא שלישי, הוסיפה: "תפתחי כבר פרופיל באתר היכרויות…"
"עלוקות," אמרתי "הניחו לי!"
ובכל זאת התקפלתי, ופתחתי פרופיל פיתוי כזה לראשונה.בחרתי תמונה כשאני בכסא הגלגלים, וכינוי – 'חֵץ' – וכתבתי שאכוונו לפרופיל הגברי שידבר אלי.
גיל – שלושים פלוס, אולי הפלוס היחידי שלי.
משקל – בין נוצה לשמיכת פוך, תלוי בעונה.
מטרת פתיחת הפרופיל – להרגיע את אימי.באופן מפתיע הגיעו הצעות. אחת סיקרנה אותי. הוא כּוּנה מֵג'יק, מתמטיקאי, וכתב משפט מעניין: 'נקרע את העולם בשניים, רכובים על אופניים'.
'מתאים לי כמו כפפה ליד רועדת…' חשבתי, ובכל זאת… מזגתי קפה… וחייגתי למג'יק.
"מדברת חץ… מאתר ההיכרויות."
"הי…. אהבתי את הפרופיל שלָך… ואת הציניות…"
"סַפֵּר עליךָ…"
"אני מדען, דייקן, ולעיתים פורט על מיתרי הרגש."
"מיתרים?"
"אני שר ומנגן בבוזוקי." צלילים מרגיעים מהבוזוקי מגיעים לאוזני, וקולו מצטרף – "רואה לך בעיניים, רואה את הכול…"
אני נמסה. "איזה כיף לשמוע אותְךָ מנגן."
"שמח שהתקשרתְ, קולֵך נעים. מה עיסוקֵך?"
"ליצנות רפואית. תגיד… מה הקטע של 'לקרוע בשניים על אופניים'?"
"זה משהו מטאפורי, לא מיושם."
אנחת הקלה משתחררת. לא אתבקש להפגין כישורי רכיבה.
הוא ממשיך: "שמי יואב."
"נֹגה, נעים מאוד!"
"שניפגש?"
"אשמח."
"אצור קשר מחרתיים."איזה מדליק! חכם, שנון, מנגן, שר ובעיקר לא נרתע מכיסא הגלגלים. מה עוד אפשר לבקש בשביל אימי?
יומיים עברו ועדיין שקט. ראבק, למה אני לחוצה? למה נכנסתי לזה? עוד אחד שכיסא הגלגלים בולם אותו?
בלילה הגיעה הודעה כתובה – "הי נגה, שנתאם פגישה?"
"בהחלט." פחדתי שדופקי המואץ יתגנב להודעות.
"ניפגש ברחוב הגוגל המלחות פינת עולי בָּאב אל."
"רחוב הגוגל? באימ'שְךָ, אתה צוחק?"
"מה פתאום צוחק? בקפה שאני אוהב… קפה רות שילד."
"תסביר קודם איפה זה רחוב הגוגל המלחות?"
"זה הכביסה עם רחוב עולי בובר"
וכך… המון מילים לא מובנות בהודעות הטקסט שלו, חלקן פולשניות. בטלפון הוא נשמע חכם ומסקרן, אבל… הודעות כאלה, זה לא מתאים לי.בבקר הגיעה ממנו שיחה: "בוקר…".
"איזה בוקר ואיזה נעליים? שנתי נדדה מההודעות המוזרות שלך."
"על מה את מדברת?"
"איפה זה רחוב הגוגל המלחות? ואיפה זה קפה רות שילד? גם וויז לא מכיר."
"מה גוגל? מה מלחות? … רחוב הרוגי המלכות… קפה רוטשילד"
(שתיקה)
"תגיד, אתה….דיסלקט?"
"לא… למה? "
"אז מאין השטויות שכתבת? בטלפון אתה עשר, בהודעות אתה מתברבר…"
"עיזבי, בואי… רוצה להיפגש?
"כן, אבל תן כתובת שקיימת."
"אוקיי. קפה רוטשילד, הרוגי המלכות. הכניסה מרחוב עולי בבל. הערב בשבע?"
"כיצד אזהה אותְךָ?"
"חולצת טורקיז, לָה-קוסט."בדרך למפגש אני תוהה מדוע לא שאל מה אני אלבש. חשב שאהיה היחידה בכיסא גלגלים?
נכנסת פנימה. לה-קוסט טורקיז יושב ליד שולחן. ניגשת, נעצרת מולו ומחייכת. רגע, הוא מתעלם ממני? הוא שולף את הנייד, לא מביט במסך, לא מקליד, רק אומר: "תשלחי הודעה לנֹגה".
קול נשי מכני שואל: "מה לכתוב?" יואב משיב: "נֹגה, אני יושב בשולחן חמש".
הקול מקריא ההודעה ושואל: "לשלוח לנֹגה?" יואב: "כן".
שניה עוברת והנייד שלי רוטט. על המסך ההודעה ממנו: 'נֹגה, אני יושב בשולחן חָם אֵש'.אני מצטמררת. האסימון נופל. הוא לא רואה את מה שנכתב והוא בכלל לא ראה את התמונה שלי. הוא לא יודע שנגה תתגלגל לפה על כיסא גלגלים. ואני… אני מבינה שיואב עיוור.
(תקציר מסיפורם של אילנה לֶשֶם וחזי אליהו. הומחז ופורסם ע"י הסיפריה המרכזית לעיוורים)
שוחחתי עם אילנה. הפריע לי שיואב לא חשף בפני נֹגה את עיוורונו, ועדיין כל-כך רציתי שיהיה משפט סיום בָּנָלי בו נֹגה מתיישבת ליד השולחן ואומרת ליואב: "הי… אני נֹגה, נעים להכיר."
אבל אילנה רצתה להשאיר סיום פתוח. הרעיון לַסיפור הגיע אליה מהודעות משובשות שקיבלה מידידה עיוורת, שהתבטאה נפלא בדיבור.
אילנה מתניידת בכיסא גלגלים, חזי אליהו עיוור בשתי עיניו.
ביקרתי פעם במפעל בהודו של אנשים עם מוגבלויות. באנגלית – Disabled.
בהודו הם קוראים להם Differently-abled. אנשים מופלאים עם יכולות אחרות!!
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 14 בנובמבר 2019
"יכולים אחרת" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של פרנס. לחצו להאזנה.
למי שרוצה להאזין למלוא הפוד קאסט כפי ששודר בטלוויזיה החינוכית, הנה הלינק. העתיקו/הדביקו לגוגל ותגיעו לפוד קאסט:
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
מתוק להפליא.
אני מלווה עיוורים בטיולי הליכה רגליים וברשותך אעביר ל רכזת הקבוצה.
שאול
הי שוקה. כל פעם מחדש אתה מזכיר לי כמה אנושיים הסיפורים שלך ועד כמה הרגישות שלך הופכת את הסיפורים ליצורים חיים. תודה ענקית כץעל היכולת שלך
אני בדרך כלל לא כותב תגובות באינטרנט.
אבל כבר הרבה זמן רוצה להגיד לך תודה.
הסיפורים שלך עושים מחממים לי את הלב ומעלים חיוך כל פעם שאני קורא אותם. לפעמים, כמו היום גם מזילים דמעה.
אז תמשיך כך, ומחכה לסיפור הבא.
אני אוהב להקשיב לשמעון פרנס ואחת הסיבות היא הסיפורים שלך. כל סיפור – פגז. אתה בוחר סיפורים נפלאים ויש לך קול נעים כך שבסך הכל זה כיף גדול לשמוע אותך.
שתהיה בריא ושנשמע אותך עוד הרבה שנים.