הספסל
לפני הסיפור עדכון: הוזמנתי שוב ע"י יוסי אלפי, זו שנה רביעית, להופיע בפסטיבל מספרי הסיפורים בסוכות. וכך, ביום חמישי 17 באוקטובר בשעה 19:00 (חול המועד), באולם הקטן של תיאטרון גבעתיים, אני מעלה שוב מופע משותף עם עפר גביש, חוקר הזמר העברי. יהיו שם סיפורים חדשים של עפר ושלי – 'סיפורים, שירים והחוכמה שביניהם' – שונים מהמופעים הקודמים. אם מסקרן אתכם לראות את הדמות מאחורי הכתב או הקול אתם מוזמנים בשמחה. לינק להזמנת כרטיסים בתמונת הפסטיבל בצד שמאל.
ולזיקוק של היום:
ידידה טובה מארה"ב, מיכל אוסטין, שלחה אלי סרטון קצר שפורסם בארה"ב – 'הספסל'.
"חשבתי עליךָ. מתאים לרוח הדברים שאתה מעלה." היא כתבה. צַפיתי ונותרתי מהורהר. תהיתי אם ניתן להעביר את רוח הדברים מחוויה מצולמת לכתובה. הנה ניסיון:
איש מבוגר ישוב על ספסל בפארק. שיערו וזקנו הלבנים גדלו פרא, הוא בוהה למולו, ובידו הוא אוחז מקל נְחִיָיה, המונח בין רגליו.
בחור צעיר, נאה, חמוש במשקפי שמש וצעיף אופנתי על צווארו, מגיע ומתיישב על הספסל לידו.הזקן חש בשכן שהצטרף, רוכן אליו ואומר: "הֵלו…"
הצעיר מפנה אליו את ראשו ומשיב: "הַיי"
"יום יפה היום." אומר הזקן "חם… יום מאד חם."
"כן…" מסכים הצעיר לָקונית.
ואז רוכן הזקן לכתפו של הצעיר ואומר: "התוכל לתאר לי את היום?"
הצעיר מופתע. "סליחה?"
"התוכל לומר לי מה אתה רואה שם בחוץ? בבקשה… בבקשה…" קולו של הזקן מעט רועד.
הצעיר מפנה ראשו לאיש, מנסה לעכל ולהבין מה הסיפור. שניות חולפות, הוא כנראה קולט שהאיש שלידו עיוור. מתוך החלטה לשתף פעולה, הוא מתרווח במושב ומתחיל: "השמיים תכולים ללא עננה…"
האיש הזקן מרים פניו לשמיים.
והצעיר ממשיך: "בענפי העצים נושבת רוח קלילה… והנה ילד קטן מעיף עפיפון וחיוך ענק על פניו. אביו רץ ממש אחריו."
ברקע אנחנו שומעים את הצעקות של הילד והמצלמה עוברת לפניו של הזקן. עיניו עצומות וחיוך נסוך על פניו.
והצעיר ממשיך ומשתף: "הילד כל-כך מרוכז בעפיפון שהוא כמעט ודורך על זוג צעיר שעל הדשא…"
הזקן מתמוגג, צוחק בקול רם ואומר: "ומה עוד?"
"הזוג הזה… מאכילים אחד את השני בגבינה… והנה נשרה לה חתיכת גבינה לאדמה…" והמצלמה מתמקדת על הזוג הצעיר.
הצעיר מפנה ראשו לכיוון אחר: "ושם חברֶ'ה משחקים כדורגל… ויש אגם יפה במרכז הפארק וברווזים משתכשכים בו. ילדים משליכים להם פרורי לחם והברווזים מתקוטטים עליהם."
והמצלמה עוברת מסצינה לסצינה שהצעיר מתאר, כך שגם אנחנו, הצופים, נחווה את החוויה במלואה.
"מה עוד אתה יכול לראות?" שואל הזקן שאינו שבע מהתיאורים.
והצעיר מפנה מבטו: "משמאל נערכת מסיבת יום הולדת לילד הישוב בכיסא גלגלים. הרגע הוא נשף על נרות העוגה ואימו רוכנת ומעניקה לו נשיקה ענקית על לחיו. מצד ימין זוג צעיר על הדשא. הוא מנגן לה סרנדה בגיטרה… והיא אינה יכולה להתיק את עיניה ממנו."
הזקן העיוור אינו מסתיר התרגשותו. "איזה יופי…" הוא לוחש.
"הנה כמה ילדים אוחזים גביעי גלידה…" ממשיך הצעיר לתאר… ואז פולחת קריאה את האוויר:
"מרטין… הֵיי… היכן אתה…? אנחנו מחפשים אחריך בכל הפארק…"
והאיש הצעיר מפנה פניו למחפשים ואומר אז לזקן: "זה אני… אני חייב לזוז." הוא מתרומם.
"חכה…" אוחז אותו הזקן בזרועו. "תודה… אני באמת מעריך את זה מרטין…" עכשיו הוא יודע את שמו. "תודה רבה לך…"
"לא, תודה רבה לך…" מדגיש לו הצעיר בהתרגשות "שיהיה לך יום טוב."
וכשהצעיר קם ומתרחק, מרים הזקן ראשו ולוחש: "הו… אכן יהיה לי יום טוב. ללא ספק יהיה לי…"
והמצלמה משנה זווית ומצלמת את הזקן מגבו, ישוב לבדו על הספסל. מלפניו נפרשים הפארק, המדשאה והאגם… ריקים מאנשים, מילדים, מברווזים… בניגוד למה שתיאר הצעיר.
והמצלמה אז עוקבת אחר הבחור הצעיר ההולך לדרכו, והוא פוסע, מקל נְחִיָיה בידו, מושט קדימה, מגשש דרכו הלאה. כן… גם הוא עיוור בעצמו….
(הסרטון נקרא The Bench. נכתב ע"י אלפונזו אָלְוָורֵז בָּרֵדָה וקאמרון בּוּרְנֵט, שהוא גם הבימאי).
וכמו כל מי שצופה בסרט נשארתי גם אני תוהה, כי הרי יש לא מעט נקודות מעניינות למחשבה בסרטון.
אני בחרתי לשלוף ולהתענג על טוב ליבו של הצעיר שבחר להיטיב את יומו של הזקן בפירוריי חיים מדומיינים. "תודה גם לך…" אמר לו הצעיר, ביטוי לכך שגם הוא נתרם בִּדְלותו מדימיונו את כל הרגעים הקטנים והיפים שבעולמנו.
הציצו בסרטון שלמטה. ארבע דקות בלבד.
שנה טובה
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 19 בספטמבר 2019
"הספסל" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סרטון מרגש ואופטימי המדגים מצוין עד כמה הגישה שלנו, יותר מהכל, קובעת את הרגשתנו. תודה שוקה!
שוקה נדמה ענקית שאתה. מצליח הזיקוק להשאיר אותי דומע מההתרגשות. היכולת שלך למלא אותי בהשראה הופכת אותי לאדם טוב יותר ואותך לאדם מאוד משמעותי בחיי… תודה. פשוט תודה
אין ספק שסיפור פנימי הוא זה שמוביל אותנו. הראיה היא דבר סוביקטיבי ולא משנה מה העיניים רואות ומה הדמיון שלנו.
אושר ושמחה הם החלטה, לא מצב בריאותי. התמונה שאנחנו רואים היא מה שהעין רואה מפולטר דרך המח שלנו.
כרגיל, סיפור מעורר השראה על החיים וההחלטות לחייך או לקטר.
תודה ושבת שלום בריאות וחיוך גם לך
כוחו הגדול של הדימיון. לפעמים הוא גם עוזר לנו עם אובדן של קרובים. על ידי שימורם במוחנו. אפילו את הקול אנחנו זוכרים. ומלווה אותנו כל ימי חיינו.
מאוד מאוד מרגש.
כמה משפטם דמיוניים יכולים לשפר מצב רוח.
שבת שלום שוקה.
וואוו. איך הלב שלי פעם בקצב מוגבר בשורות האחרונות. איזו התעלות נפש. איזו אינטיליגנציה רגשית. כמה העיוור הצעיר ראה את מה שאחרים לא יכולים לראות. לשמח את האחר. להעניק לו כמה רגעי הנאה.
תודה רבה ןכל הכבוד שוקה על תמלול נהדר של סרטון מרגש. תבורך.
שבת שלום
שוקה היקר
כרגיל סיפורך מעוררים השראה רבה ובכל פעם אני מחכה לראות מה הזיקוק הבא ונהנה מחדש מכל סיפור.
כמה יופי יש בחוץ וכל מה שצריך זה להביט, ולמי שיש דמיון יכול לפליג למחוזות רחוקים גם אם המציאות מולנו היא שונה.
הסיפור גם צבט לי בלב וגרם לי לחשוב איך בעידן הסלולרי בו המסך מסיח את הדעת כמה יופי אנחנו מפספסים מולנו וכל מה שצריך לעשות הוא רק להביט
שבת שלום
שלום שוקה,
סיפור מרגש מהחיים, חומר למחשבה איך אפשר לתרום ובאותו זמן
לקבל תמורה על המעשה.
"אדם מאושר הוא זה שיכול לשאת את מה שאינו יכול לשנות"
פרידריך שילר
שבת טובה שנה טובה ומבורכת
תודה
בעבר הבאת סיפור דומה על עיוור ששכב בבית חולים וביקש מהבחור שלידו לתאר לו מה הוא רואה דרך החלון שליד מיטתו וגם הוא תיאר לו עולם כל כך יפה, פרי דמיונו. אחרי שהבחור שוחרר לביתו ביקש העיוור ממישהו אחר לתאר לו מה שקורה עכשיו דרך החלון והוא נענה בתשובה שאין כלום מלבד קיר בטון…
אכן, מרגש לדעת לתאר את היופי והפשטות שבעולם בצורה מרגשת.
תודה שוקה.