להתכונן כראוי
במסגרת הזיקוקים החוזרים שהחלטתי לשלוח בִּשְבוע הביניים כדי להנעים את תקופת הבידוד ועכשיו הסגר – הנה פוסט שהעליתי בספטמבר 2008 . בגלל החג אני מקדים ביום, ובימים אלה מי זוכר איזה יום היום…
אישית יש לי הערכה גדולה למקצוענים. לכאלה שעושים את עבודתם בדקדקנות, שמכינים שיעורי בית, שלא מתרשלים, שלא עושים דברים כלאחר יד. ואין זה אומר שאין לי מקום של כבוד לספונטניות, לאילתור ולשינויים.
ואם נקשור זאת לימי הקורונה שכאן – אולי התובנה שעולה מהסיפור תתאים למי שמעריך שהטיפול במערכת הבריאות שלנו בעשור האחרון לא היה מדהים, בלשון עדינה. למי שחושב שאולי כדאי היה מזמן להעלות את משרד הבריאות לדרגת חשיבות גבוהה יותר, מדוע לא כמו משרדי החוץ, הבטחון והאוצר היוקרתיים? וכי איום הנגיף (בריאותית וכלכלית) כל-כך רחוק עכשיו מהאיום האיראני הקיומי?
הנה הסיפורון:
בעיירה קטנה בדרום ארה"ב, עיירה שבה כולם כנראה מכירים את כולם, נערך משפט. במהלך המשפט הזמין התובע לדוכן העדים את אחת מהעדות. זו הייתה אזרחית וותיקה, מבוגרת, סבתא מקומית. להזכירכם, זו עיירה קטנה… כמו בסרטים האמריקאים… כולם מכירים את כולם.
התובע מתקרב לדוכן, ניגש לעדה בארשת חשיבות ושואל את שאלת הפתיחה הרגילה, לפרטיכל לכאורה: "גברתי, מה שמך?"
היא מביטה בו ואומרת: 'הרי אתה מכיר אותי…"
"כן.." הוא אומר לה… "אבל זה לצרכי הרישום."
היא מתרצה ומציינת את שמה.
'אני מבין שאת מכירה אותי?" ממשיך התובע בשאלה פורמלית.
"למה אתה שואל?” עונה האישה, "בטח שאני מכירה אותך, מר וויליאמס. אני מכירה אותך מאז שהיית בחור צעיר… ובכנות…." היא מוסיפה בתמימות סבתאית, "אתה עבורי אכזבה גדולה.'
התובע נבוך, מנסה לעצור אותה, לעבור לשאלה הבאה, אבל האישה ממשיכה בעקשנות של זקנים: "אתה לא ישר במיוחד, אתה לא נאמן לאשתך, אתה מניפּולָטור ורכלן. אתה חושב את עצמך 'למי יודע מה' אבל אין לך מספיק שכל להבין שאתה כְּלומְנִיק. כן…" היא סיכמה את דבריה, "… בוודאי שאני מכירה אותך."
התובע המום. הוא לא היה מוכן לתשובה כזו. מאחר והוא לא יודע מה בדיוק לעשות עכשיו, הוא מצביע על הסנגור בצידו השני של החדר, ושואל שוב את העדה: "גברתי, האם את מכירה את הסנגור?"
"מדוע אתה שואל?" היא עונה שוב "כן…אני מכירה גם את הסנגור, מר בְּרֵדְלי, מאז שהיה נער. הוא עצלן, עיקש ויש לו גם בעיות של שתייה. הוא קשה במערכות יחסים עם אנשים ומשרד עורכי הדין שלו הוא בין הגרועים במדינה. מיותר לומר שהוא כבר בגד באשתו עם כמה נשים, ואחת מהם הייתה, לצערי, אשתך. כן…" היא סיכמה שוב "… בוודאי שאני מכירה אותו."
עכשיו תורו של הסנגור להחוויר ונשמתו כמעט פורחת למִשמע הדברים שלה.
בשלב הזה השופט עוצר את הדיון, קורא לשני עורכי הדין להתקרב לדוכן ובקול שקט מאד שרק אוזניהם שומעות, הוא מסנן בין שיניו: "תשמעו…. חתיכת אידיוטים… אם מישהו משניכם שואל אותה אם היא מכירה אותי, אני אשלח את שניכם לכסא החשמלי!"
(מקור הסיפור אינו ידוע)
חלק מכם וודאי יוסיף את הסיפור הזה לארגז הבדיחות על עורכי דין, אני אקח את זה להדגשת החשיבות הגדולה של להיות מקצוען.
כמו רבים, גם אני מאמין גדול שאחד מהדברים שמאפיינים מקצוען מול חובבן, מול חפיפניק, מול 'יהיה בסדר' – אלה שיעורי הבית, ההכנות, המחשבה קדימה, האימונים, ההקפדה על הפרטים.
מסופר על שחקן גולף ידוע שנשאל על סוד הצלחתו והוא ענה:
"פשוט היה לי מזל. אבל מה שמצחיק הוא שככל שהתאמנתי יותר, ככל שעשיתי יותר שיעורי בית… כך היה לי יותר מזל."
חג אביב שמח
זִקּוּקִין דִי-נוּר
שוקה יום שלישי 7.04.20
בשבוע שעבר הצעתי את תרומתי הצנועה להפגת הבדידות למבוגרים שביננו בימי הקורונה. כתבתי כי אשמח להעביר בקולי מידי פעם שעה קלה עם סיפורי חיים מעוררי מחשבה למבוגרים שביננו הספונים בבתיהם והמעוניינים, ללא כל תמורה.
ואכן במהלך השבוע כבר עשיתי זאת לשלוש קבוצות נפרדות.
כל מה שאתם צריכים זה אפליקציית זום במחשב או בטלפון הנייד ואז לשלוח אלי מייל או ווטסאפ או לטלפן ולומר שיש לכם עניין.
רק בריאות
שוקה – 054-5786060 – shuka@dinur.name
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה – אתה מספר סיפורים בכתב ובע"פ בצורה מעניינת ביותר.
תודה לך
חג שמח
אסתי
חג שמח שוקה.
לכולנו יש דבשת שאנחנו לא רואים. תמיד כדאי לשמור על הצניעות כדי שלא נפגוש במקרה זקנה כנה… תודה על הזיקוקין
כן,זכרתי את הזיקוק המצחיק הזה. ושוב עלה חיוך על שפתיי וזה מה שחשוב- תודה וחג שמח.
צחקתי בקול. תודה רבה!
בימים הרציניים האלה, הייתי שמחה לחזור לכל הזיקוקים המצחיקים שלך.
אולי תוכל לפרסם רשימה שלהם?
שוקה שלום
אתה מספר סיפורים בחסד
עם מוסר השכל
אשמח להיות אחד המאזינים שלך