זיקוקין די-נור

ההשפעה של כריסטופר

ג'ים סְטוֹבוֹל הוא אלוף אולימפי בהרמת משקולות, זוכה בפרס האיימי שניתן על הצטיינות בתכניות טלוויזיה, ומרצה מבוקש בארה"ב. ג'ים הוא עיוור בשתי עיניו. בהרצאתו הוא מתייחס לשאלה שהוא נשאל לא פעם – מי השפיע ביותר על חייו?  

כשהייתי בן 17 נדרשתי לבדיקות רפואיות לצורך הרשמה לקולג' ולאחר בדיקת עיניים שגרתית התקבצו שלושה רופאים למולי ובישרו לי, לחרדתי, שאני עומד מתי שהוא לאבד את ראייתי. עולמי חרב עלי, וללא מושג כיצד להתמודד עם זה, נכנסתי לתהליך מוכר של הכחשה והלכתי ללמוד במכללה.

ליד המכללה היה בית ספר לילדים עיוורים ומתוך דחף לא ברור – אולי רציתי לפייס את  אלוהים – יזמתי פגישה עם המנהל. סיפרתי למנהל שאין לי השכלה כמורה, אבל אני רוצה ללָמֵד בהתנדבות. הוא הבין שאין לי מה לתרום אבל הסכים לאפשר לי לעבוד עם ילד אחד. כך הכרתי את כריסטופר, ילדון עיוור בן 4 , עם בעיות פיסיות קשות אחרות, שלדברי כולם לא יוכל להתפתח וללמוד מעבר למה שהוא היום.
"פשוט שים עין, העסק אותו ושמור עליו כדי שלא יפריע לאחרים ללמוד" הוא ביקש.

אני רוצה להזכירכם, אומר ג'ים במאמר מוסגר, שאנחנו תמיד חיים לפי הציפיות מעצמנו ומהציפיות שלאחרים יש לגבינו.

המנהל הוסיף והדריך אותי – "תדאג לשרוך את נעליו כדי שלא יתקל בשרוכים וייפול, ושלא יתקרב למדרגות כי הוא אינו יודע לעלות במדרגות. מעבר לזה עשה כרצונך."

כשפגשתי את כריסטופר, הקטן והצנום, אמרתי לו: "תשמע ילד, לפני שאני אעזוב, ולא משנה כמה ימים או שנים זה ייקח, אתה לפחות תוכל לעשות שני דברים – לשרוך את נעליך ולטפס במדרגות."
כריסטופר ענה לי: "אני לא אוּכל."
אמרתי לו: "כן, אתה תוכל."
"לא, אני לא." ואני אומר כן והוא אומר לא….וחוזר חלילה… כמו כל שיחה עם ילד עקשן בן 4. והתחלתי ללמוד במכללה, וכל יום אחרי הצהריים הייתי מבלה עם כריסטופר, מנסה ללמדו לקשור את שרוכיו ולטפס במדרגות.

ויום אחד, כמו שניבאו, העיוורון הכה בי. ראייתי נשתבשה כך שלא יכולתי כבר לקרוא וקשה היה לי להסתדר בעצמי. לא ידעתי את מה שאני יודע היום, אז עשיתי את מה שהייתי מומחה בו אז, כמו רבים אחרים, וזה… לנטוש. היה לי דוקטורט בלעזוב דברים באמצע.

וכך, הלכתי לבית הספר לעיוורים וסיפרתי למנהל שאני עומד לעזוב את הקולג', שאיני יכול לעבוד בהתנדבות עם כריסטופר כפי שרציתי, כי פשוט איני יכול יותר.
כריסטופר היה מחוץ לכיתה באותו הבקר ועמד ליד חדר המנהל ושמע את כל השיחה. יצאתי אליו לומר שלום, לומר שאני אוהב אותו ושאני מקווה שמישהו אחר יבוא במקומי כי אני לא יכול יותר להמשיך.
כריסטופר הסתובב אלי, הרים אלי ראשו ואמר: "כן, אתה כן יכול."
אמרתי לא: "לא, אני לא יכול."
"כן, אתה כן יכול." הוא השיב לי בנחרצות של ילד בן 4 .

ובעודי מתכונן להסביר לילד הקטן הזה שזה לא אותו הדבר, שזה לא לשרוך נעליים ולטפס במדרגות, שמדובר בלימודים באוניברסיטה חשובה –  הִכּתה בי התובנה כמו טון של לבנים. או שעלי לקום ולעשות משהו עם חיי או שעלי להפסיק לשקר לילד הזה! כי אם זה עובד עם קשירת שרוכים ועם טיפוס במדרגות, אז זה עובד גם עם סיום אוניברסיטה, ועם קריירה ועסקים!
שלוש שנים לאחר השיחה הזו סיימתי את לימודי באוניברסיטה בהצטיינות עם שני תארים! ובאותו השבוע הייתה לי זכות גדולה לראות את אחד מהדברים האחרונים שעוד זכיתי לראות. ראיתי את כריסטופר בן השבע מטפס לבדו על גרם מדרגות, מתיישב על המדרגה העליונה… וקושר מול עיני הכלות את השרוכים בשתי נעליו.

זה האדם שהשפיע על חיי. ילד בן 4 שחדר לחיי ומשך שלוש שנים לימד אותי את החוכמה הנושנה – לא משנה מהו החלום שמפעפע בך, התשובה היא 'כן, אתה יכול'. החלום לא היה בתוכך, אם לא הייתה לך היכולת להשיג אותו.
ששה שבועות לאחר מכן כריסטופר נפטר מגידול במוח, שהיה גם כנראה הסבה לעיוורון שלו. ואני בהרצאותיי מספר את סיפורו וכך מנחיל את תרומתו של כריסטופר הקטן לעולם.
(מתוך הרצאה של ג'ים סטובול. בבלוג מצורף וידיאו של הרצאתו בת 8 הדקות)

"כן, אתה יכול" של כריסטופר מצלצל לכם בוודאי מוכר מהמשפט המפורסם כל-כך של בָּרָק אוֹבּאמה, ואין לי מושג למי זכות הראשונים….
אני יודע שסיפורים כאלה נשמעים חריגים ושיש הרבה חלומות שאינם מתגשמים, אבל יש משהו בסיפור הזה ובחוכמתו העקשנית של הילד, שכפי שזה דיבר אל ג'ים זה דיבר גם אלי…

זִקּוּקִין דִּי-נוּר (52)
שוקה, יום חמישי, 08 באפריל 2010

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.