זיקוקין די-נור

עדנה ושוקי

סיפורים על אהבות יש אין ספור. כך גם סיפורים עם פרשנויות שגויות. הנה סיפור מיוחד שכורך את השניים. כתב ושלח אלי שלמה זילבר, שנוהג לכתוב על ילדותו בגבעתיים:

 תכנית טלוויזיה על מערכת היחסים בין נגה לשמש הזכירה לי את שוּקִי מבית-הספר. סיפור אהבה. שוקי אהב את עדנה. עדנה לא אהבה את שוקי. זה קורה לטובים מביננו – אהבות מפוספסות.
אצל שוקי ועדנה זה היה שונה. כולם רצו את עדנה ואף אחת לא רצתה את שוקי, גם לא עדנה.
עדנה הייתה הפופולרית אצלנו. שוקי לא. חלק מהפופולריות שלה נבע מיופיה. לא מהממת, אבל יפה עדינה. הקסימה בנים והקסימה בנות. כולם התחילו איתה ולכולם סרבה בחיוכה הנפלא. כשהבנים הרימו ידיים, הגיע שוקי. קיבל אומץ כשאחרים התרחקו.

אני זוכר את שיעור הסיפרות שניתחנו שירי אהבה של ביאליק ושוקי ביקש להקריא. נעמד, פנה לעדנה והקריא את עבודתו, שכולה שיר אהבה אליה.

"אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם, מַה זֹּאת אַהֲבָה"? כך הוא פתח בציטוט. הוא סיפר על היותם שכנים ושהוא משקיף עליה ו"הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן וְשׂוֹרְקָה שְׂעָרָה…". המשיך עם "אִם עדנה (רָחֵלָה) אֵינֶנָּה – אֲנִי אָנָה בָא?" ועוד כהנה וכהנה וסיים עם התחינה "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ…", והתיישב במקומו.

עדנה חייכה את חיוכה המקסים, ניגשה, חפנה את ראשו בשתי ידיה ולחשה לו משהו באוזן. אחר-כך נישקה אותו במצח, וציטטה בקול רם את ביאליק מ'על השחיטה': "שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים על שוּקִי", וחזרה למקומה.

שוקי קיבל ציון מאה על העבודה אבל זה לא ניחם אותו. אף אחד לא העז לשאול מה היא לחשה לו באוזן.

נשמע רומנטי, אבל לשוקי הייתה משפחה בעייתית. אבא שלו היה נעלם לתקופות ארוכות וכשחזר בהפתעה, היה צריך לגרש את הגבר שהתחבר לַאימא כשהאב נעדר. לפעמים זה היה נגמר בשקט והגבר הזר הלך בשקט, ולפעמים היו מכות. לא פלא, ששוקי חיפש נורמליות ועדנה נראתה כזאת.
עדנה לעומת זאת, גרה ממש ממול עם אמהּ ואחותה. משפחה קטנה ומאושרת. סיפרו  שמאושרת היא רק מאז שהאבא מת, אבל אלו שמועות.

בגיל שכמו בתיבת נוח התחלקנו לזוגות, שוקי נשאר לבד ועדנה גם, למעט הפעמים שנראתה חוזרת עם מישהו לא מהשכונה שלנו. צרובה בי התמונה של שוקי מתחת לפנס הרחוב, יושב ומחכה לעדנה שתחזור. מתנהג כמו כוכב הנגה שמחכה לשמש שלו שתחזור לאחר שהֵאירה לאחרים.
שוקי זה לא אבא שלו. שוקי לא גרם לְזֶה שהחזיר את עדנה שלא יחזור יותר. שוקי רק הסתכל על עדנה שחזרה, פרועת שיער ושימלה, עולה לביתה ואז הלך לביתו. ועדנה יצאה עם עוד אחר ואז עם אחר, ואחריו עוד אחר, ושוקי שלנו מגיע כל ערב, יושב מתחת לפנס ומחכה. שוקי מתחת לפנס הייתה תמונה מוכרת לבאי השכונה שכבר התרגלו אליה.

חלפו השנים –
מישהו סיפר לי שעדנה כבר התחתנה עם מישהו מחו"ל ושגם התגרשה.

כשצפו בי הזכרונות בגלל אותה תכנית טלוויזיה על השמש ונגה, עליתי על האופנוע ונסעתי לשכונת ילדותי. בדירה של עדנה גרו אחרים ובדירה של שוקי גר אביו בזיקנתו, לבדו בכיסא גלגלים, ממתין שנים לאשתו ולשוקי שעזבוהו. לפני שעזבתי אני מבחין במראה של האופנוע בשוּקִי. כן… מתחת לאורו של פנס הרחוב הישן.
ניגשתי והזדהיתי. הוא זכר בקושי. הוא כבר מבוגר, כמוני. סיפר לי שהוא נשוי, לא לעדנה כמו בסיפורים, ויש לו ילדים ונכד.
"אתה גר כאן"? שאלתי. הוא השיב בשלילה.
"אז למה אתה כאן?"
"לפעמים" הוא ענה, "אני בא בערב לראות אם היא בבית".
"אבל היא לא גרה כאן כבר שנים"? אמרתי.
"כן", ענה בעצב, "כוחו של הֶרגל".

הייתי חייב לשאול אותו עוד משהו קטן שהטריד אותי.
"תגיד", שאלתי, "אז… כשהקראת לה את העבודה על ביאליק, מה היא אמרה לך אז באוזן?"
חייך בעצבות. "קיבלתי אז מאה, זוכר? … אתה זוכר את אבי שהיה הולך ובא?"
"בוודאי…" אמרתי.
"אז מסתבר" הוא לחש, "שכשהוא היה עוזב את הבית, הוא לא התרחק. רק חצה את הדשא לבניין ממול, לאמא של עדנה. היא אמרה לי באוזן… אני אחותך".

(תקציר מכתיבתו של שלמה זילבר, שמעלה את סיפוריו בדף פייסבוק 'שלומילים וסיפורים')

ביקשתי משלמה שיוסיף ממחשבותיו. "איש מאיתנו אינו כוכב בודד." הוא ענה במשפט יפה. "לכל אחד יש שמש שאליה הוא שואף, שמספקת לו אור וחום. כל אחד מאיתנו הוא גם השמש של מישהו אחר."

ואני תהיתי על פרשנויות שאנחנו עושים בהעדר עובדות. במהלך הסיפור רץ לך סרט על אהבה נכזבת שאינה מרפה, ובסוף… מתבררת לך עובדה נוספת… ואתה תוהה שמא אהבתו האסורה לעדנה התחלפה לשמירה על אחותו מִזָרים, בעקבות ניסיונו המר עם הוריו… 

זיקוקין די-נור,
שוקה, יום חמישי 29.10.20

"עדנה ושוקי" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של פרנס. לחץ להאזנה.

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.