מוניקה הקטנה
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 220 שם.
לא מעט פעמים אני מעלה כאן סיפורים ואנקדוטות שממחישים את האמת הכל-כך פשוטה, שלמעשה אין אמת אחת. זו אמת שקשה מאד להטמיעה. כאנשים נבונים יש לנו תמיד פרשנות כמעט אוטומטית על מראה העיניים או מִשְמע האוזניים, אבל… במקרים רבים מסתתרת שם איזו שהיא אמת אחרת.
את הסיפור הבא שלח אלי בחור שעבד איתי בזמנו, דני מוסקוביץ, זה היה לפני כ 20 שנה, וכמנהל הייתי משתמש בסיפור הזה בלא מעט מקרים כדי להמחיש את הצורך בהצבת סימני שאלה עוד לפני הצבת סימני הקריאה. איך שהוא האמנתי שמנהלים טובים צריכים להתחיל במקרים רבים עם 'למה' לפני שהם קופצים בהחלטיות עם ה'איך'.
לו הייתי במאי סרטונים, הייתי עושה מהסיפור הבא סרטון קצר.
אנחנו בסופרמרקט. אישה צעירה דוחפת עגלת קניות בין המדפים, בוחנת ובוחרת מוצרים ומניחה אותם בעגלה. בעגלה ישובה ילדה קטנה, כנראה בִּתה, כבת שלוש.
ליד מדף העוגיות, מבקשת הילדה עוגיות והאֵם מסרבת בעדינות.
הילדה לא מקבלת את הלא, כמו מרבית הילדים, ומחמיצה פנים ומקימה מהומה, אבל האֵם שומרת על שלוות רוחה ורק אומרת בנחת ובשקט:
"או-קיי מוניקה, מיד נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד קצת ונסיים ".
הן ממשיכות הלאה ומגיעות אז לשורת מדפי הממתקים. הילדה שוב שולחת ידיה ודורשת בצעקות שהאֵם תקנה לה ממתק. האֵם מרחיקה את העגלה מהממתקים כדי שידיה של הילדה לא יגיעו אליהם וגם הפעם מסרבת לבקשת הילדה. הילדה רוקעת ברגליה בעקשנות, אבל האֵם לא מאבדת את העשתונות: "מוניקה, תרגיעי, כבר מגיעים לקופה לשלם. תהיי סבלנית, עוד קצת ונלך ".
הן עומדות בתור בקופה לשלם. איך לא, נתקל מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים שליד הקופה והיא דורשת בקולניות מסטיק. כשאמה משיבה שוב בשלילה, עושה שם הילדה סצנה של בכי וצעקות והאֵם, נבוכה קצת מהאנשים שבתור, שוב מדברת בקול שקט ורגוע: "מוניקה, תתאפקי. אנחנו תכף מסיימות. כמה דקות וניסע הביתה ותוכלי סוף סוף להנות מתנומת צהריים… את כל כך זקוקה לה. "
והאישה שילמה ויצאה מהסופרמרקט אל מכוניתה.
אחד מהקונים שהיה נוכח לכל ההתרחשות ולתגובותיה של האישה, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לרכבה ואמר לה: "סלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך. אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה, בִּתֵך הקטנה."
האישה נתנה בו מבט מחויך, אולי מבויש קצת ואמרה: "לקטנה שלי קוראים תמי, אני מוניקה"
(מקור הסיפור לא ידוע)
ומעבר לחשיבות שרבים נותנים היום לדיבור עם עצמך כדבר מדרבן לפעולה, וכנראה יש בזה משהו, זה סיפור שממחיש היטב שאכן לא תמיד יש אמת אחת.
נתקלתי פעם במאמר שעיקרו היה, שמרבית האנשים לא יודו בכך, אבל הם לא בהכרח מחפשים את האמת, הם מחפשים אישוש לכך שמה שהם מאמינים בו היא האמת!
מרסל פרוסט, הסופר הצרפתי יהודי, מצוטט כמי שאמר:
"מסע תגליות אמיתי אינו כרוך בחיפוש נופים חדשים, אלא ברכישת עיניים חדשות…"
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי 5.06.25
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סיפור שרץ המון זמן ברשת ותמיד ריגש אותי. הדיבור לעצמך, כדי לתת לעצמך כוח אני משתמשת בו לא אחת. ואהבתי מאוד את הציטוט שהבאת.
תודה שוקה שהזכרת לי את הסיפור הזה.
שבת שקטה- אמן.