ערב של שושנים

מאת שוקה די-נור | תגובה 1

להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 156 שם.

שלומי זילבר הוא איש של סיפורים, כמוני. כבר הקדשתי לסיפוריו לא מעט מזיקוקיי.
שלומי נוהג לשבת מידי פעם בבית קפה תל-אביבי, שם, על כוס קפה, הוא נותן דרור לדימיונו ומשרבט את סיפוריו. שם הוא גם פגש חבר חדש. מישהו שהוא הכיר כל חייו אבל לא חשב שאי פעם יתיידד איתו. כשקראתי גם אני התרגשתי, כי גם אני היכרתיו מירב חיי. וכך שלומי מספר:

בזמן האחרון רכשתי לי חבר חדש, ישראל. לא מפריע לי שהוא לא מכיר אותי.
הוא אוהב לשיר, אז אני שר איתו. יש לו חוברת עם מילות השירים שפעם הוא שר עם חבר שלו, בני. הוא מוציא את החוברת מהתיק, בוחר שיר ואנחנו שרים ביחד. הוא מחייך ואני חש בר מזל לשיר איתו.
אני מכיר אותו כל חיי. כבר כילד הוקסמתי ממנו, כמו כולם. הוא מכיר אותי רק לאחרונה, כשאנחנו יושבים ושרים. גם אתמול ישבנו ושרנו, אבל זה היה מזמן… אתמול.

הוא מתיישב, אשתו אומרת: "אתה זוכר את שלומי?" והוא מחייך אלי בחיוכו ממיס הלבבות.
אנחנו עוברים על החוברת ושרים. קרב הראל, תלבשי לבן, שיירת הרוכבים… לרגעים חולפת בי תחושה שאני המחליף של בני.
מיקי, אשתו, מנצלת את הזמן לקפוץ לסוּפֶּר או סתם לשבת בשקט. בשבילי זה כיף להיות איתו קצת ולשיר, בשבילה זו מנוחה של כמה דקות מתוך עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע. לפעמים גם היא רוצה לדבר עם מישהו.
כשהוא בענייניו, היא מספרת לי קצת על עברה הססגוני, על אביה שתרגם את שייקספיר, על אימה האמריקאית ועל חצאי אחים ואחיות שיש או שהיו לה.

השבוע הגעתי לפניהם, והצלחתי לסיים את מה שרציתי לכתוב. כשהגיעו, מסדרונות ההקשבה שלי התפנו.
ואז… היא שאלה אותי אם היא סיפרה לי איך הוא התחיל לשיר. 'ישראל וסיפור האקורדיון' היא קראה לזה. (אתם כבר מזהים מי החבר החדש שלי?)

אז ככה. ישראל למד בתחכמוני, שם היתה מקהלה. מכיוון שהיה ילד בעייתי, לא שיתפו אותו. פעם, באחת החזרות, הסולן זייף וישראל לא התאפק וגיחך. המורה התעצבן: 'אתה חושב שאתה יכול לשיר יותר טוב?"
'יותר טוב מזה, זו לא בעיה.' השיב ישראל.
'נראה אותך', אמר המורה… וישראל שר. כולם נשארו פעורי פה… והשאר היסטוריה.
לימים, הוא התחיל גם לנגן, אבל לא היה ברשותו כלי נגינה. נחלצו אנשי מחנה יהודה לעזרה, ולכבוד בר-המצווה שלו תרמו מעט כסף, וקנו אקורדיון לילד.
האקורדיון עזר לילד לחזר אחרי בנות ירושלים, חלקן בנות של אלו שתרמו לקניית כלי הפיתוי. יש אומרים שהאקורדיון עזר לו להיפטר מבתוליו.
כשהיה בן שש עשרה ובית-הספר הרים ידיים לגביו באשר להקניית ידע, נשלח ישראל לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה ולקח איתו לשם את האקורדיון. בצבא הוא היה בחיל האוויר והתחיל לנגן גם על גיטרה, אולי בגלל שהאקורדיון איבד מיוקרתו.
איפה שהוא לאורך הדרך, הלך האקורדיון לאיבוד. הגיטרה החלה לתפוס מקום מרכזי בחייו.
חלפו עשרות שנים, וישראל ביסס את חייו סביב שירה, משחק, בימוי ופנטומימה. הגיטרה חלק בלתי נפרד ממנו, והוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית.

יום אחד הטלפון בביתם של מיקי וישראל מצלצל. מעברו השני של הקו מישהו אומר להם שהתגלגל לידיו אקורדיון ישן שכתוב עליו "שייך לישראל גוריון".
ישראל לא ידע את נפשו מרוב אושר ובאותו יום נסע לחיפה להיפגש עם ילדותו.

האקורדיון כבר היה ישן, המפוח קרוע, והקלידים, חלקם לא נלחצים, אבל הוא זיהה את כתב ידו. בין קפלי המפוח הריח את בית ילדותו, את הבנות הנמסות לצליליו, ואת ריח המדורות סביבן הרקיד את חבריו. הוא ידע שהכלי הזה, שנלחץ אז אל חזהו ונשמתו, התחיל את חייו, וכך חדר גם אלינו.

ישראל היום, בוודאי כבר הבנתם, כבר לא זוכר הרבה. לא את האקורדיון, לא את חייו ולא לנגן, אבל.., כשאנחנו שרים יחד, הוא שר בדיוק כמו שאני זוכר אותו אז, בשחור לבן, עם חיוך מדהים. הוא מסמן לי עם האצבע מתי לעלות טון ומתי לרדת, וכשאנחנו מסיימים, הוא מקפל את החוברת ואת הדפים, מכניס אותם לתיק, ואז מיקי לוקחת את ידו, חוצה איתו את הכביש בדרך הביתה. הביתה, לקומה הרביעית בלי מעלית, לעוד ערב של שתיקה, לעוד ערב של שׁוֹשַׁנִּים, מוֹר, בְּשָׂמִים, לְבוֹנָה… ולא מעט קוֹצִים.
ואני… אני נשאר לשבת. כבר לא מצליח לכתוב, אבל מתנחם שלרגע אולי הייתי מפתן לרגליו של ענק התרבות הזה.
גם מיקי רעייתו כבר לא ילדה, ואת כוס התה היא מחזיקה בשתי ידיים כדי לייצבה, אבל כשישראל נותן את ידו בידה, היא מוליכה אותו בביטחה הביתה.

אז מיקי, המילים האלו, שיהיו לך כשׁוֹשַׁנִּים, מוֹר, בְּשָׂמִים, וּלְבוֹנָה, כי לרגלייך, כל העולם מפתן…

(כך חווה וכתב שלומי זילבר שיש לו אתר בפייסבוק 'שלומילים וסיפורים')