אבהות
הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 174 שם.
כשהתותחים רועמים, כך אומרים, המוזות שותקות. כנראה זה נכון מכיוון שבשבועיים שחלפו לא הצלחתי ללקט סיפור חדש עבורכם.
ברשותכם אני מעלה כאן שוב, סיפור ישן אך מיוחד, שהעליתי כאן לפני 14 שנים. לכל ההורים מביננו ממש לא יזיק לקרוא זאת שוב.
ספרים ומחקרים רבים נכתבים על אימהוּת, על גידול תינוקות וילדים ורק מעט נכתב על הצד הזִכרי, על אבהוּת. ארנון, בכורי, המליץ לי על ספרו של ד"ר עלי כ"ץ "אינטליגנציה אבהית" שמדבר על אבהות וגבריות מזווית אישית. מחשבה חלפה בראשי שבני שולח אלי רמז שיש צורך בשיפור אבהותי, אבל גירשתי את המחשבה וקראתי את הספר. הספר מרתק, קולח, עם המון חומר למחשבה. הקשיבו לסיפור האישי הקטן הזה, סיפור אמיתי מחייו של המחבר, ד"ר עלי כ"ץ:
תמיד ידעתי שאבי מאד אוהב אותי, אבל בחוויה שלי כילד לא היה רגע בבית שבו לא דוּבר על הבעיות שלי בלימודים. זה לא שלא רציתי להיות "ילד טוב", מאד רציתי. בתחילת כל שנה נשבעתי לעצמי בהתרגשות שהשנה אהיה בדיוק התלמיד החרוץ שאבא שלי רוצה שאהיה, אולם הראש שלי היה תמיד במקום אחר.
אני הייתי השוער במחלקת הנוער של בית"ר ירושלים, אבל גם את המקום הזה, חבל ההצלה שלי, הלימודים ושיעורי העזר של אבי איימו לנתץ. בשלב מסוים, כנראה כעונש על מכתב גערה שקיבלתי ממורה כלשהו, הוא אסר עלי ללכת לאימוני הכדורגל. ואני, במאבק עיקש על שפיותי, שיקרתי במשך שנים, המשכתי ללכת לאימונים ולמשחקים בשבת – וסיפרתי שאני לומד אצל חבר דמיוני. שנאתי לשקר, וכאב לי שאני פוגע באהבה ובקשר בינינו וגם הצטמררתי מהמחשבה עד כמה יפגע כשיגלה ששיקרתי, אבל ידעתי כי בכיתה ה'- ו' אתה לא יכול לעמוד מול אבא שלך כשווה, ולוותר על כדורגל פשוט לא יכולתי.
לימים הוא סיים את הבגרות וגם המשיך ללימודים גבוהים בארה"ב, השלים דוקטורט בפסיכולוגיה, נישא, נולדו לו 3 ילדים ולבסוף שב ארצה. ואז הוא ממשיך ומספר:
לפני כמה שנים, פגשתי במקרה בגבר בעל חזות מוכרת, בשוק מחנה יהודה שבירושלים. הייתה כבר שעת ערב מאוחרת כשהוא פנה אלי והזכיר לי ששמו מרדכי ושהוא עבד עם אבא שלי בעודי ילד. "היית שוער גדול," הוא פתח בהתלהבות, ואני חייכתי לרעייתי במבוכה שהיה בה, אני חייב להודות, גם יותר מקורטוב של גאווה.
"אתה יודע," הוא המשיך, "פעם סיפרתי לאבא שלך שראיתי אותך במשחק כדורגל של בית"ר ירושלים, ומאז, שתהיה לי בריא, כל שבת הלכנו, הוא ואני, לעודד אותך. וואללה, תהרוג אותי, עד היום אני לא מבין למה אבא שלך התעקש כל כך להסתתר מאחור ודרש שכל הסיפור הזה יישמר כסוד כמוס בינינו."
מרדכי נפרד ממני בחום, ואני חשבתי לעצמי שהנה, דווקא בסיפור הזה יש משהו עצוב, מעין טרגדיה קטנה שמצביעה על הפספוסים הכואבים של החיים.
אבא שלי אהב אותי מאד והאהבה בינינו לא הוטלה בספק. גם הילדות שלי הייתה בסך הכול מאושרת. וזו בדיוק הטרגדיה, כי על אף "התמונה הגדולה", הורי בעצם "איבדו אותי." למשך כעשר שנים נמלטתי לארה"ב והצלחתי במנותק מאבי. כשאני חושב עליו היום מאוד עצוב לי. דווקא בתקופה שבה אבי יכול היה, ובהחלט הגיע לו, להנות מהפריחה שלי, לקצור את פירות ההשקעה שבי – דווקא אז אותן טעויות זעירות שהוא עשה מנעו זאת ממנו.
(מהספר "אינטליגנציה אבהית" של ד"ר עלי כ"ץ בהוצאת מטר פסיכולוגיה)
אלו נראים כפיספוסים קטנים אבל הם בעלי משמעות גדולה, כפי שעולה מהסיפור.
יש משפט יפה שאיני יודע את מקורו שאומר: "זה לא המרחק שמפריד בין אנשים, זה חוסר התקשורת."
אז אולי כדאי שלא תמיד נטיל את האחריות לחוסר התקשורת על ילדינו, ונשקיע בלהתקרב אליהם. אני חסיד גדול של מפגשים של 'אחד על אחד'. זה לא קל. זה דורש זמן, ויכולת שיחה והתעניינות, אבל זה עושה פלאים. האמינו לי.
נוצרה לי הזדמנות השבוע לצוהריים עם שני נכדיי בני העשרה. רק איתם, ללא ההורים.
"יש משהו עלי שמסקרן אתכם לדעת?" שאלתי.
"כל חייך עסקת בסיפורים?" הם הגיבו בשאלה.
"במירב הקריירה שלי עסקתי בעולם הניהול והכספים ורק בשלהי הקריירה המקצועית שלי נצרב בי עולם הסיפורים." עניתי.
"אז סַפֵּר איך הגעת ממִספרים לסיפורים…" אמרו.
אז סיפרתי…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 23 בנובמבר 2023
(אגב – לא מעט ביקשו ממני, שכמו בשבוע שעבר, שאצרף תמיד הקלטה של הסיפור בקולי, כי לא כולם מתחברים בקלות לפודקאסט. אז הנה הקלטה)
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שלום שוקה.
אני שמספרת כבר 10 שנים סיפור בבית סיעודי כל שבוע מכירה את כלללללל הסיפורים שאתה מפרסם ורק שתדע המון זקנים וזקנות בתחנה האחרונה שלהם נהנים מהסיפורים שלך. המשך בעשייה הנפלאה. תודה ????