הפוך גוטה הפוך
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 172 שם.
לפני כשבוע פגשתי באקראי בחור שעבד איתי לפני הרבה שנים. היום הוא עבר לתחום החינוך. "אני עדיין מקבל את הזיקוקים שאתה שולח," הוא אומר, "בחלקם אני עושה שימוש ומעביר לתלמידיי."
"מחמיא לשמוע." אני עונה, "כאיש חינוך… שאלה לי אליך…"
"שאל." עונה.
"מה שולחים בימי טראומה קשים אלה, אם בכלל…? הרי כל נושא שאתייחס אליו יכול להיתפס כלא שייך… כלא מתאים…"
"אני מאמין שדווקא בימים אלה," משיב "כשאנשים מתקשים לקרוא ספר ולהתעמק, סיפור קצר נותן אפשרות של כמה דקות של התאווררות."
"יש חשיבות לַנושא? זה חייב להיות אקטואלי?" אני שואל.
"ממש לא." הוא עונה. "אני זוכר שבאחת מישיבות הצוות שלנו, כשרצית להעלות את נושא החשיבה מחוץ לקופסא, סיפרת לנו סיפור על איש זקן וערירי שמצא דרך מקורית ושונה להרחיק ילדים שהקימו רעש. חיפשתי את הסיפור הזה ולא מצאתי אותו בבלוג או בפודקאסט שלך. זה גם סיפור קליל וגם בימים אלה, כשקיבעון מחשבתי ('קונספציה') הוא במרכז השיח, זה יכול גם להתאים."
"וואלה…" עניתי, "תודה על הטיפ."
שבתי הבייתה, נברתי בנבכי המחשב ואכן את הסיפור הזה מעולם לא העליתי לבלוג או לפודקאסט.
אז הנה הסיפור על היחלצות מקיבעון מחשבתי:
אדם זקן, בגמלאות, מנוחתו הופרעה באופן קבוע ע"י קבוצה של ילדים שנהגו לשחק מתחת לחלון דירתו הקטנה שבקומה הראשונה.
הוא חשב לצעוק עליהם, לאיים, אבל אז הוא חשב שלצעוק לא יהיה נבון וכנראה גם לא יצליח. לדבר עם הוריהם אולי? הם קבוצה גדולה מידי, ואיך אגיע להוריהם? אז מה עושים?
יום אחד הוא יצא החוצה אליהם ואמר להם משהו קצת אחר:
"תשמעו ילדים" אמר "קולותיהם של ילדים משחקים מחזיר אותי לימים של פעם ומזכיר לי נשכחות. גם כיף לי לחזות בכם. אני מוכן לתת לכל אחד מכם דולר עבור כל יום שתמשיכו ותשחקו מתחת לחלוני". הילדים הסתכלו אחד על השני, לא מבינים מאין נפלה עליהם המתנה, והתמוגגו מהרעיון.
ואכן הוא שילם להם דולר לכל אחד, בכל יום משך כמה ימים, והם שיחקו בהנאה מתחת לחלונו. הכסף שנתן אפילו שימש להם להתערבויות ביניהם, הם אספו זאת לקופה אחת והקבוצה המנצחת קבלה את הכול, בקיצור… עשה להם את הימים.
חלף שבוע. בתחילת השבוע הוא יצא אליהם שוב, אחרי המשחק, ואמר: "תראו ילדים, אתם בוודאי מנחשים שאני גימלאי. כספי הפנסיה שלי לא כל כך מאפשרים לי את התשלום שהבטחתי לכם במלואו, במיוחד שאתם מגיעים כמעט יום ביומו. אז אל תכעסו אבל אני נאלץ להוריד את התשלום ל 25 סנט לכל אחד. אני מקווה שאתם מבינים זאת." הילדים עִקמו מעט את הפרצוף, לא כל-כך אהבו את ההורדה בתשלום, חלקם עזב, אבל רובם נשארו. עדיין תוגמלו.
חלף עוד שבוע. בתחילת השבוע השלישי יצא שוב הגמלאי הזקן אל הילדים והסביר להם: "תראו חבר'ה, לא נוח לי לומר אבל עם כל הנאתי מכם בסך הכל אני די עני ואני ממש לא יכול לאפשר לעצמי תשלום כזה. אני אשלם לכם רק סנט אחד ליום לכל אחד מכם.
וכאן הוא כנראה הגדיש את הסאה. בכעס רב עזבו הילדים את המקום, תוך שהם מפטירים לעברו שהם אינם פריירים ושלא יהיו מוכנים לשחק תחת חלונו עבור פרוטות.
וכך חדלו הילדים מלשחק שם ושקט השתרר תחת חלונו של הזקן.
(מתוך הספר "יִתְרוֹן הגמישות" של ד"ר אַל סיבֶּרְט)
אין רע בלחשוב כמו כולם, אבל מי שמחפש תוצאות יוצאות דופן, מי שרוצה להשתחרר מקיבעון, מי שרוצה ליצור פריצת דרך, ובימים אלה מי שרוצה שלא יפתיעו אותו, כנראה צריך לחשוב מחוץ לקופסא. נדמה לי שהיה זה אורי זוהר שטבע את האימרה: 'הפוּך גוטה, הפוּך.'
ועוד משהו קטן – העולם משתנה ללא הירף ולכן חשיבה רגילה במקרים רבים אינה מתאימה ואינה מועילה. שמעתי פעם הרצאה בטד של פול רוּלְקֵנְס (Rulkens), סופר ומרצה בינלאומי, והוא סיפר שאלברט איינשטיין, בשנת 1942, הירצה באוניברסיטה של אוקספורד. יום אחד הוא נתן בחינה בפיסיקה לתלמידיו. לאחר מכן ניגש אליו עוזרו ואמר לו: "ד"ר איינשטיין, וכי בשנה שעברה לא נתת לאותה הכיתה את אותו המבחן בדיוק?"
"כן, כן… זו אותה הבחינה בדיוק." ענה איינשטיין בפיזור דעת.
"אבל ד"ר…" היקשה העוזר, "מדוע אתה עושה זאת?"
"תראה…" אמר איינשטיין, הפעם ממוקד, "השאלות הן אותן השאלות, אבל… התשובות הִשתנו…"
ומה שנכון לשנת 1942 בוודאי ובוודאי נכון לעולמנו היום.
אנחנו נתאושש
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 9 בנובמבר 2023
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שלום שוקה, תודה. גם הפעם (כמו תמיד) הצלחת עם הסיפור שלך. והסיפור הזה, ובמיוחד הסיפא הנוגעת לאיינשטיין, היא בשבילי כדור מרץ ורענו לשיפור האווירה העסקית של היום. אשתמש בזה ביחס לשינויים המתחוללים בענף בו אני עוסק. ענף הביטוח. מאחל לך בריאות טובה והמשך יצירתיות.
סיפרת את זה כבר. אם לא באתר אז בספר. בוודאות סעפרת. אבל תמיד טוב לשמוע שוב.