מהי חווית קריאה עבורך?
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 142 שם.
כילד וכנער גדלתי בבית פריבילגי (נחמד להשתמש במילה הזו בהיבטה החיובי. היום זו נאצה). גרנו בכפר ערבי נטוש ליד תל אביב שהפך לעיירת עולים. בליל של שפות ומנהגים. בניגוד למשפחות חבריי, הורי היו ותיקים בארץ, אז אצלנו בבית דיברו עברית, וספרים התנוססו במזנון הסלון. לא ידעתי אז שהייתי פריבילג. הייתי עסוק במשחקי שכונה, ובקפיצה על עגָלות רתומות לְסוסים שחלפו ברחוב שלנו. רק כשבגרנו סיפרו לי החברים מאז, כמה קינאו בנו על העברית, על הספרים, ובכלל על היכולת אז לתקשר עם ההורים.
זה היה לפני כעשרים שנה כשפגשתי את רוני. ישב לידי במטוס והתעניין בספר שקראתי. מתברר שהוא קרא ממש לאחרונה את הספר והתרשמתי מהניתוח הסיפרותי הקצר שהשמיע לי.
"מעניין אותי לשמוע מהי חווית קריאה עבורך בכלל?" זרקתי אליו שאלה.
"מעניין שאתה שואל." הוא ענה, היסס לשנייה והמשיך. "נחשפתי לקריאה בגיל מבוגר יחסית והקריאה שינתה את חיי. מה תכניותיך הערב?"
גילינו ששנינו מתאכסנים באותו המלון, אז קבענו לדרינק בבר.
"גדלתי בבית שכיבדו בו את הספר" כך רוני מספר לי כשחלקנו בקבוק יין אדום. "הורי קראו, אחותי קראה, אני ברחתי מזה. בורכתי ב'ידי זהב' והתעסקתי בפירוק קרביים של כמעט כל דבר – שעונים, רדיו טרנזיסטורים ומה לא. פה ושם הורי המריצו אותי לעיין בספר, זה שיעמם אותי. אני זוכר את אמי מדביקה מעל מיטתי אימרה של מרק טווין: "אדם שלא קורא, אין לו שום יתְרון על אדם שאינו יודע לקרוא." התעלמתי.
כל חברַי, קוראי הספרים, הלכו לבתי ספר עיוניים, אני נשארתי במחוזות הטכניים, בית ספר מיקצועי… 'ידי זהב' כבר אמרתי. היום אני בחברת הי-טק גדולה, תומך בלקוחות ברחבי העולם."
"אז אני מניח ששְאֵלָתי על חווית הקריאה עבורך, נגעה במקום רגיש?" שאלתי בחוסר נוחות.
"זה בסדר… מיד תבין." הוא אמר ומזג לי עוד יין. " 'ידי הזהב' הובילו גם לתחביב הנגרות. יש לי מחסן קטן בחצר הבית, עם ציוד נגרות חצי מקצועי. כשהוריי הלכו לעולמם אחותי הכריחה אותי לקחת חלק מהספרים שהיו אצלם בבית. אתה יודע, ספרים של פעם – אנציקלופדיה לנוער, 'על כל שאלה תשובה' של יצחק לבנון, ועוד מהסוג הזה. אני לא יודע מה ציפתה אחותי שאעשה בספרים, אני מצאתי להם שימוש כעוצר לדלת, כבסיס למדפים במחסן, וכמשקולות להדק פיסות עץ מודבקות.
יום אחד נכנס בטעות למחסן ארז, הבן של השכנים, נדבק בחיידק הנגרות והחליט להיות השוליה שלי. הוריו שמחו שאני מעסיק אותו. באחת ההפסקות מהשיוף, אני מכין לי קפה והוא בחוסר מעש, שולף ספר מאחת הפינות שמחזיקות מדף… וקורא. למחרת הוא כבר שואל אותי שאלות מהספר, בנוסח 'האם ידעת…?'.חלפו כמה ימים ומצאתי אותו לפַני במחסן שקוע בספר אחר. "אז זהו, עשית הסבה לספרנות?" קינטרתי.
"אני רוצה להקריא לך פרק." ענה, לא חיכה להסכמתי והחל להקריא. כשסיים אמרתי לו: "תמשיך… זה מעניין."
"נמשיך מחר." אמר בחיוך ממזרי.
וכך זה התחיל. ארז הילד מקריא לי, המבוגר, פרק כמעט מידי ערב. נסחפתי מוקסם. הוא לא הסכים לומר לי את שם הספר, והקפיד לקחת את הספר הבייתה. "אני לא רוצה שתמשיך ותקרא לבד." כך נימק הילד. אף פעם לא הקריא יותר מפרק אחד.
כשהגענו לפרק האחרון ולסוף, לקח ארז נשימה עמוקה, סגר את הספר בנקישה ורק אז הראה לי את הכריכה. שם הספר היה 'מחניים' של פֶרֶנְץ מוֹלְנָר ההונגרי, על מלחמת שכונות בין ילדים.וספר הילדים המוצהב הזה… וארז… פתחו לי את עולם הקריאה, משהו שהוריי לא הצליחו לעשות. בהדרגה התמכרתי לספרים, ונפתח לי עולם קסום שהתערבבו בו דימיון ומציאות. התאהבתי, התרגשתי, צחקתי, דמעתי. הספרים הפכו לחברים שלי וכבמטה קסם הרחיבו ושינו בהדרגה גם את מעגל החברים האנושי שלי. משך השנים הקריאה החליפה תוכניות ריאליטי בטלוויזיה, והביאה אחר כך למעגלי תיאטרון ולמועדוני קריאה. עולמי גדל ותפח… והשתנה ללא הכר."
הוא עצר לרגע, לגם מהיין ואמר: "זו תשובתי הארוכה לשאלתך על חווית הקריאה. נדמה שזו הייתה אימי שציטטה לי פעם סופר פולני: 'בית ללא ספרים, חשוך יותר מבית ללא מנורות.' היום אני מבין את זה. שנים לאחר מותה, חקקתי את האימרה הזו על מצבתה. אולי עוברים ושבים יקראו ויטמיעו…"(רק לאחרונה אישר לי רוני לפרסם את סיפורו. מדוע לא איפשר לי קודם, איני יודע. הסופר הפולני שהוא ציטט – הנריק סנקביץ'.)
וגם אני מתחבר לחוויה הקריאה בכל חושיי ובוודאי בשנים האחרונות כשפרשתי מעולם הניהול. תמיד יש לי לב חם לאנשים שאני פוגש בְּתורים או בשדות תעופה השקועים בקריאת ספר (בכריכה או דיגיטלי). הם נותנים תמיד תחושה של עצמאות, שעולמם רחב ובעיקר… שהם צומחים בכל רגע, גם בִּרְגעי הַמְתנה.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 23 במרץ 2023
"מהי חווית קריאה עבורך" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
הספר נקרא גם 'הנערים מרחוב פאל'
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
בחיפה בה גדלתי, היה עובר בין הבתים והדירות סוכן ספרים. מדובר על שנות הארבעים. פעם בחודש היה מגיע והורי היו רוכשים ,מהקריאה רכשנו את הידע מהנעשה בעולם. הטכנאי הצעיר. פילאי עולם ועוד….גם כיום מדינת ישראל היא כעין גיטו. סגורים.
ההערה בסוף הסיפור המקסים הזכירה לי חוויה מלפני כמה שנים כשהלכנו בחוצות בודפשט ופתאום מירה, אישתי, שנולדה שם ועלתה בגיל 12, נעצרה ואמרה: כאן זה רחוב פאל. אמרתי: יופי. מה עם רחוב פאל? והיא אמרה: העלילה של הספר (הבלתי נשכח) "מחניים" מתרחשת ברחוב פאל. בהונגרית (וגם בתרגומו החדש לעברית) הספר נקרא: "הנערים מרחוב פאל".
הכוונה לגיטו תרבותי.. איטלקי או צרפתי מוקפים במדינות שאפשרי לבקר ולהיות מושפע מהם. אנחנו מוקפים בשכנים שאין אפשרות. בשנת השישים נסעתי לראשונה לחו"ל..ופגשתי במוזיאונים באנגליה את כל מה שקראת עליהם לפני. מהמתקן הראשון של גימס ווט ועד ללוייתן הכחול. ואבן רוזטה ועוד…