דרישת שלום מאבא

הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 105 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט

את ירון אינני מכיר.  לפני כמה שבועות הוא שולח אלי מייל, מגדיר עצמו כפריק של רדיו ומחמיא לפינתי בגלי צה"ל. ירון הוא במאי תיאטרון, חי כבר שנים רבות בשטוטגרט שבגרמניה. יליד הארץ לְאֵם ממוצא תימני (דור שביעי בירושלים) ולאב יֵקֵה, שעלה מברלין בגיל 16.  ירון משתף אותי בחוויה הבאה, ולוקח אותי כשלושים שנה לאחור:

אתה נשבע שלעולם, לעולם לא תיכנס למסעדה סינית מהירה. אתה מבטיח בהן צדק שלא תתקרב למלכודות המונסודיום גלוטמט ושאר הרעלים הקולינרים הללו, שלא תתפתה לצ'יפסים האלה מקמח השרימפס, לבשר האווז המוקפץ בשמן עתיק יומין ובטח לא לְליצ'י משימורים בטעם של מנות קרב. זו שבועת עולם אצלי, מזה שנים, שלא להיכנס.

ואז אתה חוזר מיום חזרות מפרך והשעה שעת צהריים מאוחרת ובטנך מקרקרת, ואין זמן ואין כלום בבית, וצריך לאסוף את הילדה, ובעוד שעתיים צריך לחזור לתיאטרון. כל העולם נגד השבועה שלך.

וכך, אחרי חדשים ארוכים בהם חלפתי על פניה בבוז, אני פוסע פנימה אל מסעדת המזון המהיר הסינית שלידנו ועוצר מול הדלפק. תפריט מודפס על הדלפק, מוסיקה סינית של מעליות ברקע וריח הטיגון בנחיריך… בחינם. מתחיל לספור את הדקות עד שאצא ויודע שלא יעזור לי כלום, הריח יידבק לבגדיי.

איש מחייך מופיע מהמטבח ושואל אם כבר החלטתי. אני שואל להבדל בין מנה עשרים לעשרים ואחת. השיחה מצחיקה ומקוטעת כי הוא לא שולט לגמרי בגרמנית.

בתוך כך מגיח מהמטבח עוד מישהו. המישהו מקשיב לשיחה ופתאום זורק אלי: 'אתה מישראל?'  לא הייתי מוכן לזה. השיחה על עתיד ארוחת הצהריים שלי נעצרת ואני משיב לו בחיוב.

איך הוא יודע , אני תוהה ביני לביני, בטח קלט את המבטא הישראלי שלי. והאיש קוטע מחשבותיי ובעברית קצת עילגת אומר לי: "הייתי קצת בישראל…"
אני מחליט שיש צבע רוסי בעברית שלו, בוודאי עולה מברית המועצות שעזב. והוא מרחיב ומספר כי היה קשה בארץ, וכאן יותר נוח וכל המשפחה כאן. אני שואל עוד כמה שאלות נימוס ופוזל לתפריט. הסיני, הראשון ששירת אותי, מתייאש משיחת החולין עם העובד האחר, ובמקום לתת עדיפות ללקוח, שזה אני, הוא פשוט פונה חזרה למטבח ופולט 'כשתתפנה ותחליט… אני כאן.'
הרוסי, שהתפנתה לו הבמה, שואל: 'מאיפה אתה בארץ?'
'מבאר שבע.' אני עונה לו, ומציין לעצמי שלפחות תכונה ישראלית אחת לקח איתו לגולה החדשה שלו – לשאול מאיפה אתה. בוודאי ישאל אם אני מכיר את משפחת כהן, או משפחת לוי משיכון ד'.

ראה זה פלא באמת מגיע השלב הבא: 'באר שבע? וואללה… גם אני גרתי בבאר שבע.' שימחת זקנתי אני מסנן בתוכי . והוא ממשיך: 'והוריך? בַּמֶה עסקו?'
טוב, אני אומר לעצמי, תן לזה לעבור ותגיע מהר למנה עשרים שהחלטתי להזמין. ואני מספר לו בנימוס שאבא כבר אינו בחיים, ואימא הייתה מזכירה בעיריית באר שבע.
חשבתי שהגעתי לקו הגמר בְּחידון התולדות הישראלי, ואז צנחה שאלה נוספת: 'איך קוראים לאמך?'.
ביטני מקרקרת אבל נימוסיי הגרמניים מנצחים ואני אומר לו את שמה – שולה.  

עיניו נפערות. 'שולה?? שולה מהעירייה? ממחלקת ההנדסה?"
הפעם אני מופתע. 'כן' אני אומר לו, חושב על הקלישאה כמה העולם קטן ולא יודע איך הוא יקטן בעוד דקה.
'שולה התימניה?' הוא שואל/אומר, ובעודי חושב איך שכחתי כאן בגולה את עינין התימניות שלי, הוא מפליג בתיאור נלהב של תכונותיה של אמי וטוּב ליבה. איך עזרה לו כמתנדבת במרכז הקליטה, שסייעה לו למצוא עבודה בעירייה, שמצאה לו ולמשפחתו דירה ושהוא חייב  כל- כך הרבה לאשה המופלאה הזו.
אני המום, מעכל ומתרגש, לא יודע מה לומר, ואז… הוא פוסע מעבר לדלפק, ניגש אלי ומצביע על מכנסיו. 'מוּכָּר לך?' הוא שואל.
ואז הוא מספר לי כמעט בדמעות שאלו מכנסיים של אבי. 'כשאבא שלך נפטר היא לקחה את כל הבגדים שלו ונתנה לי.'

וכך עשור לאחר שאבי כבר איננו, במסעֶדת מזון סינית בגרמניה, שנשבעתי שכף רגלי לא תדרוך שם, הנה כף רגלי דורכת שם רק כדי לעמוד מול המכנסיים של אבא שלי, יהא זיכרו ברוך, שבתוכם ניצב עתה עולה/יורד מרוסיה. נשמע כמו תחילתה של בדיחה ישראלית נדושה, אבל אני כמעט ודמעתי…

 (כך חווה וכתב ירון משטוטגרט)

וכאיש תיאטרון ירון מצטט לי את המחזאי האנגלי אדוארד אוֹלְבִּי שאמר: "אתה שוחה בבריכה ולא מצפה לראות כריש שוחה לידך".
ואכן יש בסיפור הזה מקריות שבאמת מרימה גבה. נתקלתי לאחרונה במשפט, שנדמה לי מיוחס לא.ב. יהושע, שאומר בערך כך:
"איני יודע אם יש אלוהים או לא, אבל רק אלוהים יכול היה להמציא את המקריות…"

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 7 ביולי 2022

"דרישת שלום מאבא" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.

 

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

נהדר שוקה! איך הסיפורים האלו תמיד מגיעים אליך. אגב, גם איינשטיין אמר משהו דומה: "צירופי מקרים זו דרכו של אלוהים להישאר אנונימי".

אני חיפאי. בטיול לפריזלנד בצפון הולנד ארץ הימים והאגמים. אני מגיע לעיירה בשם סנק לבית קפה קטן בשם חיפה. שמנוהלת על ידי ישראלי חיפאי. כניראה. מה הוא הסיכוי שאגיע לשם ?אפס..

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)