פלחים של תפוז
הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 177 שם.
את הסיפור הבא קיבלתי מפנינה, שאיני מכיר. זהו סיפור לא ממקומותינו, קשור לימי חג המולד. עיבדתי, ומעט הוספתי, אבל את עיקרו של הסיפור לא שיניתי.
אבא שלי תמיד אהב תפוזים. ליתר דיוק אהב לקלף אותם. כילד, אני זוכר את אבי תמיד שואל אותנו: 'מי רוצה תפוז?' רק כדי שיוכל להזדרז ולקלף ולפלח לפלחים.
בחורף, בעונת התפוזים, היה זה אבי שדחף לשקיות האוכל שלנו לבית הספר או לגן, איך לא, תפוז מקולף, מפולח לפלחיו, ואת הפלחים היה מאחד לכדי תפוז שלם… מנוילן. רק להסיר את הניילון ולאכול פלח אחר פלח. כשבגרתי ניסיתי להיזכר אם ראיתיו אוכל תפוזים ונהנה או שמא רק אהב לקלפם, לפלחם ולהתבונן בזהבם של הפלחים.
מידי שנה בחג המולד היה אבי נוהג באדיקות לשלוח סלסלות תפוזים לחברי ילדותו. חלקם התגוררו מעבר לאוקיינוס וגם להם הוא היה שולח. לכל סלסלה הוא היה מצרף ברכה לשנה החדשה ובראש הדף התנוסס… תמיד… איור צבעוני מודפס של פילחי תפוזים. כבר אמרתי, מאוהב בפלחי תפוזים. תהיתי לפשר המנהג, אבל אבי לא נידב מידע וגם מיעט לשוחח על ילדותו. ידעתי רק שהוא התייתם מהוריו בגיל צעיר.
בגרתי, נישאתי, נולדו ילדיי ומצאתי עצמי נדבק בחיידק של אבי וגם אני מכין לילדיי פלחי תפוזים. 'אתה בדיוק כמו סבא,' הם היו מקניטים אותי.
ופעם, כשבאתי לבקר את אבי, ישבנו במרפסת וכהרגלו הוא הגיש לי צלוחית עם פלחי תפוזים.
'תגיד לי אבא' אזרתי עוז ושאלתי 'יש סיפור מאחורי נוהג פלחי התפוזים?'
אבי הביט בי, הבעת פניו התרככה, ואז סיפר לי:אף פעם לא ממש התעניינתם, אז לא טרחתי לספר. שמח שאתה מתעניין. אתה יודע שאיבדתי את הוריי במלחמה, הייתי אז רק בן תשע ונשלחתי לבית יתומים. זה לא היה פיקניק. עבדנו המון שעות ביממה, בניקיון הבית, בגינה, ובשדות. האוכל היה בצמצום רב. לא פונקנו במאומה.
והיה זה באחד מחגי המולד שהחליטו לפנק אותנו בתפוזים, כמתנת חג המולד. זה היה עבורנו מעדן. עמדנו בשורה וכל ילד קיבל תפוז אחד. כשהגיע תורי אמרו לי ביובש שאני לא אקבל תפוז מאחר וכמה חודשים קודם לכן ניסיתי לברוח מבית היתומים.
לא אשכח את הרגע ואת היום הזה. כל אחד מהילדים מצא לו פינה להנות מצופו של הפרי שקיבל, ואני נישלחתי לחדרי השינה שלנו.
כיסיתי את ראשי בשמיכה, לא יכולתי לעצור את הדמעות.
בשלב מסוים שמעתי את הדלת נפתחת, צעדים מהוססים פסעו לכיוון המיטה שלי. יד הסירה את השמיכה מעל ראשי. זה היה וויליאם, אחד מחברי. הוא אחז בכף ידו בעדינות רבה תפוז מקולף, כאילו וזה אוצר בלום. הוא הושיט לי את ידו עם התפוז המקולף.
'זה בשבילך.' אמר.
'מאין השגת עוד תפוז?' שאלתי.
'קח, זה בסדר…' ענה.
'לא, לא…. זה התפוז שלך?' שאלתי.
'לא' ענה בהיסוס.
'אז מאין?' שאלתי.
'רצינו… רצינו שגם לך יהיה חג מולד שמח.' הוא גמגם. 'אז כל אחד מהילדים תרם פלח אחד ויצרנו עבורך תפוז שלם… כמו שלנו. תאחז בשתי ידיים שלא יתפרק…'הסתכלתי על אבי וחשתי שהוא חי שוב את הרגע ההוא.
הוא שתק לרגע והוסיף:
'ופילחֵי התפוז האלה, היו מתנת חג המולד הכי יפה שקיבלתי. מתנה יפה של חמלה ושל חברות. הפלחים הבודדים האלה שהתאחדו והפכו לתפוז שלם סימלו תמיד עבורי את הכוח של הביחד.
וכשבגרתי, יצרתי את הנוהג, לשלוח לוויליאם ולכל הילדים מאז, לא משנה באיזה מקום בעולם הם נמצאים, סלסלת תפוזים לחג המולד. הברכה המצורפת עם איור פילחי התפוזים הפכה לסימן ההיכר של החברות שלנו.'
(שלחה אלי פנינה פֶלְמָן מקיבוץ בית קשת. את גרעין הסיפור כתב בספרדית Tommaso Notarstefano. כמה מהרעיונות לעיבוד הסיפור נתן לי ידידי אברהם וקס)
ומעבר ליופיים של חברות, סולידריות וחשיבה יצירתית, שהם כולם ערכים חשובים בחיי, שוב צפה ועולה עוצמתה של הנתינה.
והנה גם בימי מלחמה קשים אלה שאנחנו עוברים, אולי רגעי הנתינה האינסופית שאנחנו חווים בָּעָם, אולי תהיה בהם נחמה ומזור לכאב של כולנו.
היה זה צ'רצ'יל שאמר:
We make a living by what we get, but we make a life by what we give
ובתרגום חופשי שלי לעברית:
"ממה שאנחנו מקבלים מתאפשרת המחייה, אבל ממה שאנחנו נותנים מתאפשרים החיים…"
אנחנו נתאושש
שתהיה שנת 2024 טובה מקודמתה
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 4 בינואר 2024
"פלחים של תפוז" כפי ששודר בתוכניתו של פרנס ברשת ב'
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה, איך אתה מוצא את הסיפור המתאים לזמן המתאים.
ה"ביחד" הזה שכולנו כמהים לו ומנופפים מתחילת המלחמה הזאת, שנכפתה עלינו, תפור בדיוק על הסיפור הסמלי והמקסים ששיתפת הפעם.