להֵיעזֵר
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 130 שם.
ממרומי גילי תהיתי לא פעם מדוע קל לי לתת ולעזור, אבל קשה לי ואני מרגיש לא נוח בלהיעזר. האם זה ענין של כבוד, של אגו, או שמא החשש מהמחויבות שזה יוצר?
השנים האחרונות, אלו השנים בהם התהפכו היוצרות והתחלתי ללמוד מילדיי. זה היה לא מזמן שעינב, בת זקונַי, אמרה לי בחצי נזיפה: "אבא, תלמד גם לקבל. תן לנו ולאחרים תחושה טובה שגם אנחנו יכולים לתת. אם חבר רוצה להזמינך ולשלם את הארוחה שלך במסעדה, תן לו. אל תקפוץ תמיד עם כרטיס האשראי שלך. גם לשלם את הטיפ במקרה כזה אל תתנדב. תן לו להשלים את מלוא הנתינה." הקשבתי לה, והתחלתי להטמיע, להצניע גאוותי, ולאפשר לאחרים להיות בצד הנותן ולי בצד המקבל.
ובהקשר הזה הקשיבו לחוויה הבאה ששלח אלי רונן לין. איני יודע אם הוא חווה את זה, או זה סיפור שנשלח אליו. אני מהמר שזה ישמע לכם מוכר, אולי מהוריכם:
זוג צעיר סיפר לנו על זוג מבוגר שהתגוררו מולם בבניין, דלת מול דלת. הערכנו שהגבר בשנות השמונים שלו ואשתו צעירה ממנו בכמה שנים.
הם היו זוג מאד חביב ומידי פעם עמדו על כך שניכנס אליהם לקפה ועוגה. נעתרנו לחביבותם ולשמירת השכנות הטובה, והתארחנו לקפה.
הבחנו אצלם בריטואל די קבוע – האיש היה מבקש בנימוס מאשתו את הקפה שהוא אוהב, והיא הייתה מגישה לו את צנצנת הקפה כדי שיפתח עבורה את המכסה. 'זה קשה לי… והוא ידיו חזקות.' היא אמרה לנו מתנצלת, ואז מכינה את הקפה שלו.באחד החגים במעין מֶחֶוָוה של תשומת לב ובעקבות הריטואל הקבוע של בני הזוג, הבאנו להם שתי מתנות קטנות ומרומזות, ברוח הדור שלנו. לגבר מכשיר קטן להכנת קפה וקפסולות, שיכין בטובו לעצמו את הקפה, ולאישה – פותחן צנצנות אוניברסלי, שתוכל לפתוח את הצנצנות בעצמה ולא תזדקק לעזרתו. הם כל כך התרגשו מזה שחשבנו עליהם.
בפעם הבאה שנכנסנו אליהם שמנו לב שדבר לא השתנה. הבעל מבקש מאשתו קפה, וזו מביאה לו את הצנצנת, כדי שהוא יפתח לה. 'קשה לשנות הרגלים של זקנים' ניחמנו את עצמנו בכישלון המתנה.
למחרת פגשתי את הזקן בחניה ליד הרכב. הוא ברך אותי לשלום במאור פנים.
'סליחה שאני שואל,' שמעתי את עצמי אומר 'אבל מכונת הקפה לא מתאימה לכם? ניתן להחליפה במשהו אחר.'
'מתאימה גם מתאימה' הוא ענה ואז הנמיך את קולו שאיש מלבדי לא ישמע. 'כשהיא לא בבית אני משתמש במכונה. אבל כשהיא בבית אני מבקש זאת ממנה. חשוב לי לתת לה את ההרגשה שאין מי שמכין קפה טוב כמוה, ובכלל… שאני זקוק לה. הרגשת הביחד הזו, שווה לי הכול.'כמה ימים לאחר מכן פגשה זוגתי את אשתו.
'אז פותחן הצנצנות, לא מוצלח?' העיזה זוגתי ושאלה.
'הוא כנראה מצוין, ואני מניחה שהייתה לכם כוונה טובה.' היא ענתה בחיוך חביב. 'למען האמת אין לי כל בעיה לפתוח את הצנצנת בידיי. אני ניגשת אליו ונותנת לו לפתוח כבר שנים. אני מנחשת שזה נותן לו הרגשה טובה שהוא עדיין חזק, ובעיקר ובעיקר שאני עדיין נשענת עליו. תחושת הביחד הזו שווה לי הכול.'ונזכרנו, זוגתי ואני, במשפט סיני עתיק יומין שאומר 'שכיתת הלימוד הטובה ביותר היא למרגלות אנשים זקנים.' לפעמים זה כל-כך נכון.
(כך שלח אלי רונן לין)
ונזכרתי אני בקטע קסום שקראתי בספרו של אורן ולדמן 'נמר בירושלים' (מומלץ מאד מאד) על עץ הערבה הבוכייה. זהו עץ שתמיד אהבתי ורק מהתיאור בספר הבנתי פתאום מדוע.
"יש משהו רפוי בערבה הבוכייה, לא מתיימר. כל העלים שלו פשוט נשפכים כלפי מטה, מוותרים על המאמץ להישאר זקופים וגבוהים כמו רוב העצים. אני תוהה אם זה ויתור או אולי דווקא גדולה, אין לי שום מושג..."
ואיך שהוא נראה לי שכל הקטעים הללו (הפתיח, הסיפור והציטוט מהספר) מתחברים. לויתור על האגו, על לדעת גם לקבל, ועל ויתור על המאמץ להישאר תמיד זקופים וגבוהים מכולם, כי אולי.. רק אולי, כמו שאורן ולדמן אומר, זו גְדוּלָה…
שתהיה לכם שנת 2023 טובה
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 29 בדצמבר 2022
"להיעזר" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
למדתי עוד משהו ואני לוקח לתשומת ליבי.
סיפור יפה עם חוכמת חיים רבה, נהניתי
מדהים לפתוח את שנת 2023 אם מוסר השכל. תודה.
הסיפור מזכיר את סיפורו של יגאל אלון שאביו שלח אותו לשמור בפעם הראשונה בשדות המשפחה בכפר תבור.