לחיות בתוך השיר…

הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 60 שם): זיקוקין די-נור – פודקאסט

"שִׁירִים עַד כָּאן הַבֶּכִי וְהַצְּחוֹק
קוֹלוֹת הָאֲנָשִׁים כּוֹכְבֵי הַזְּמָן
וְכָל מַה שֶּׁהָיָה נַשְׁאִיר וְכָל מַה שֶּׁהָיָה נַשְׁאִיר
לִחְיוֹת בְּתוֹךְ הַשִּׁיר…"
כך כתב נתן יונתן והנציח את הקשר, שיש בוודאי לכל אחד מאיתנו, בין שירים למאורעות החיים שלנו, מלידה ועד סוף שעון החול. וכך יש לנו שירים שמתחברים ליַלדוּת, יש לנו שירים שמתחברים להורים, יש לנו שירים שמתחברים לאהבות, לפרידות ולשלל אבני דרך בצמתים של החיים. לי, אודה ולא אבוש, תמיד היה שיר שהיה שמור, מזוהה ומחובר לכל אהבה שהייתה לי, אמיתית או נכזבת. אני זוכר את השירים הללו עד עצם היום הזה ואני יכול עדיין לחבר את השירים לפנים, למרות השנים הרבות שחלפו.
'כְּחוּלה כחלום' היה השיר שהתחבר לדמותה של ר', 'מלכות החרמון' לדמותה של נ', 'יצאנו אט' לדמותה של צ', ו'כמו בלדה' ('אם זר קוצים כואב') לדמותה של ג'.
וכשמתנגנת לה אחת מאלו ברדיו, אני מוצא עצמי מגביר מעט את הווליום, מקשיב ותוהה האם ההיא מאז, או זו מהיום, מקשיבה ברגע זה גם כן. רומנטיקן ללא תקנה. וכדברי נתן יונתן – חי בתוך השיר…

והטריגר להקדמה הזו הוא מכתב תודה, קצר ונוגע ללב, שכתבה אימא אלמונית ללאה גולדברג על שיר שהטביע חותם באימהותה. המכתב מעולם לא נשלח. הוא פורסם לפני כשנתיים באחד הירחונים הישראלים.

 

ללאה גולדברג,

שירך 'פזמון ליקינתון' ('לילה לילה מסתכלת הלבנה') היה פסקול הילדות של הבת שלי. שרתי לה אותו בפעם הראשונה בבית חולים ליולדות, כשהייתה בת שמונה דקות, והמשכתי לשיר לה אותו באדיקות מדי לילה ואיתו היא צללה לארץ החלומות. הרבה שירים חלפו ועברו בחיינו, אבל אף אחד מהם לא הצליח לקחת מהשיר שלך את הכתר. הוא היה שיר הערש הענוג והמרגש מכולם. השנים חלפו, טקס השינה הלך והתקצר עד שהצטמצם לנשיקת לילה טוב, ושירי הערש נעלמו מחיינו.

לפני שלושה חודשים בתי התגייסה לצבא. אחרי חודש של טירונות היא החלה קורס מאתגר בְּבָסיס בדרום. לילה אחד, בסביבות השעה שתיים, העיר אותי צלצול טלפון, על הצג ראיתי את השם שלה. הלב שלי דפק בחוזקה, היא סיפרה שהיא לא מרגישה טוב.

נתקפתי פאניקה, מה עושים עכשיו מתקשרים למפקד הבסיס? לאלוף פיקוד דרום? לרמטכ"ל? עולים על מונית לבסיס? אבל הבת שלי כאילו קראה את מחשבותיי ואמרה: "שלא תעזי!"
שאלתי אותה אם מישהו יכול להכין לה תה והיא אמרה בקול חלש שהיא לא מסוגלת לשתות שום דבר ורק רוצה לישון, אבל לא מצליחה להירדם. התפוצצתי מרוב דאגה, ביקשתי שהיא תקרא לחובש, לפחות זה, אבל היא סירבה. הייתי חסרת אונים. איך אפשר לשכך את הכאבים שלה בשָלָט רחוק?
ואז פתאום היא ביקשה: "תשירי לי את 'פזמון לַיַקינתון."

חשבתי שאני לא שומעת טוב בגלל הלילה והעייפות והדאגה, אבל היא חזרה על הבקשה.

הסיטואציה הייתה הזויה: באמצע הלילה, כשכל הבית ישן, אני שרה לתוך הטלפון את השיר המופלא שלא שרתי כבר חמש עשרה שנה, מתאמצת להתגבר על הרעד שבקול ולחנוק את הדמעות. בצד השני  של הקו חיילת צעירה, שהמדים שלה קצת מטעים, כי היא בעצם עדיין ילדה.

כשסיימתי לשיר הייתה דממה בצד השני. היא נרדמה, אני לעומת זאת, לא נרדמתי, חיכיתי עד הבוקר לצלצול הגואל. אחרי שעות שנראו כמו נצח היא צלצלה ואמרה שישנה מצוין והיא מרגישה טוב יותר. איזו הקלה!

היא סיימה את הקורס בשעה טובה וכשחזרה הביתה, לפני השינה, הצעתי לה ששוב אשיר לה את השיר. היא ענתה לי בנזיפה: "די, אמא, אני כבר לא תינוקת!"

לא התווכחתי וחשבתי לעצמי: הפעם הבאה שבה אשיר את השיר תהיה וודאי לנכדיי, ובינתיים אני רוצה להודות לָך על שעזרת לי להרדים ילדה בת שמונה עשרה וחצי, שלמרות ההכחשות שלה, היא עדיין התינוקת שלי.

שלך, אמא של חיילת.

(כך שלחה אלי שולי ברק כפי שפורסם בעיתון 'לאישה')

 

שירה של לאה גולדברג פורסם לראשונה בעיתון 'דבר לילדים' בשנת 1940 , ראו את התדפיס למטה. הלחן המוכר לכולנו הוא של רבקה גווילי. 
וכי צריכים הוכחה נוספת לכך שהורות אינה נעלמת לעולם… ושעדיין לא המציאו 'פג תוקף' להורות, גם כשהילדים, לכאורה, פורחים מהקן?

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה,  יום חמישי, 18 בנובמבר 2021

כך פורסם לראשונה בדבר לילדים ב 22 בפברואר 1940

 

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

שוקה חבר של אמת ומספר את החיים,החזרת אותי באחת לשנת 1957,אנו בפעולה של תנועת ״הצופים״ מה שנקרא ״אש לילה״ פוחדים והולכים בזוגות בחולות העיר ״רישון״ קולות לילה מעורבים ביללות תנים מקפיאים אותי ואת חברי למקומנו.או אז התחיל חברי לשיר ״לילה לילה וכמעט מיד הצטרפתי אליו והשיר הוסיף לנו אומץ. ומאז עשינו לנו מנהג בלכתנו במקומות חשוכים ואפלים היינו פוצחים בשיר לדקות ארוכות כדי להעביר הפחד מהחשיכה.והפגנת ליין, אותו חבר נמצא שנים ארוכות בארצות הברית, אנו מדברים כמעט מידי חודש ואת השיחה אנו פותחים ב-לילה,לילה.

וכך כתב לי גיו שאק וקיבלתי רשותו להעלות כאן:
היי שוקה.
כמה שאני מתחבר להקדמה שלך והקישור לשיר של נתן יהונתן, אין לך מושג. במהלך חיי עד כה אני יכול לסמן תקופות בהן שיר או מנגינה הייתה אות וסימן לאותה תקופה שצוירה בעזרת המוסיקה. וכך זה עד היום. ועוד דבר קטן.
מספרים שהמלחינה שהלחינה ללאה גולדברג את שיר היקינטון, הייתה משוכנעת שיקינטון הוא פרח יפני כי הגייתו הזכירה לה את השפה היפנית. על כן הלחינה מנגינה המזכירה מנגינה יפנית, אשר ניתנת לניגון בפסנתר רק על הקלידים השחורים. מנעד הקלידים השחורים מתכתב עם סולמות מוסיקאליים סיניים, יפניים, טיבטיים, קוראניים, טאוויאניים, וזה לשיטתה השיג את מטרתו. אז כרגיל, תודה על הזיקוקים.

וכך כתבה לי בלה לר, קיבלתי רשותה:
שוקה,
נגעת בנפשי עמוק עמוק, אני כבר סבתא ועדיין מסוגלת לבכות. הסיפור שלך גרם לי, לבכות עם דמעות של ילדה קטנה שמצפה שגם לה ישירו שיר ילדותה.
תודה לך
בלה לר

וכך שלח אלי רמי וקיבלתי רשותו להעלות את דבריו:
שלום לך שוקה,
אני רוצה קודם כל להודות לך על המכתב ללאה גולדברג ששלחה שולי ברק ומהטעמים הבאים:
אני יליד 1942 ואימי שהתאהבה בשיר של גולדברג היתה באה ערב ערב לבית הילדים בקיבוץ ושרה לי את השיר.
ברבות הימים שרתי אני את הפזמון ליקינתון לחמשת ילדי לילה לילה
ועתה ביתי דנה המתגוררת בארה"ב שרה אותו לשני בניה . עשיתי חשבון
שאילו היינו צריכים לשלם ללאה גולדברג שקל אחד עבור כל פעם שהשיר הנפלא הזה הושר ע"י מי ממשפחתנו
היא בודאי היתה מיליונרית ואילו אנו היינו מרוששים…

בברכה ובתודה
רמי

איזה סיפור!!!!
ילד הוא תמיד ילד וזקוק לזכרונות.
תודה שוקה על סיפור נפלא.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)