את חכי לי
לא שלחתי זיקוק כבר שלושה שבועות בגלל החגים. ואז קולי נאלם בגלל השואה הזו שהתרחשה עלינו. ועכשיו כשהתותחים רועמים הרי המוזות שותקות. התלבטתי, התייעצתי והחלטתי בכל זאת לשלוח סיפור. זה לא סיפור שהכנתי במיוחד לתקופה המטורפת הזו, זה סיפור שהכנתי לפני מאורעות השבעה באוקטובר , ושיש בו מעט תקווה. אולי ייתן לכם כמה דקות של פסק זמן מהתבוננות בטלוויזיה ומרגעים של בטן מתהפכת. ואם זה לא במקום, אז סליחה… תתעלמו…
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 169 שם.
עפר גביש, ידיד טוב ושותפי לְמופעי סיפורים, הוא חוקר זמר עברי. הוא מתחבר אלי היטב כי אני מחובר מאד לשירים עבריים.
את הסיפור הבא, שהמקריות השזורה בו היא כמעט בלתי נתפסת, שמעתי לראשונה ממנו. זהו סיפור שמאחורי שיר, שהוותיקים מבינכם מכירים גם מכירים. 'סיפור פתלתל,' אומר לי עפר, 'אנסה לפשט אותו.'
קונסטנטין סימונוב הוא משורר רוסי שבשנת 1941 כותב פואמה לאהובתו, אלמנת מלחמה, ולנטינה סֵרובָה. לקונסטנטין אין כוונה לפרסמה בטענה שהפואמה אישית מידי, אבל כשנה לאחר מכן הפואמה בכל זאת מתפרסמת והופכת לשיר שחיילי הצבא חיבקוהו, ביטוי נהדר לגעגועיהם לאהוביהם שבבית. קל להבין זאת ממילות השיר:
אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזֹר, אַךְ חַכִּי הֵיטֵב.
אַתְּ חַכִּי לִי גַם בִּקְדֹר, מִסַּגְרִיר הַלֵּב.
אַתְּ חַכִּי לְעֵת כְּפוֹרִים, אַתְּ חַכִּי בַּחֹם,
אַתְּ חַכִּי עֵת אֲחֵרִים, יִשְׁתַּכְּחוּ עַד תֹּם.והסיום:
אֵיךְ נִצַּלְתִּי – זֹאת נֵדַע, רַק אֲנִי וָאַתְּ:
כִּי יוֹתֵר מִכָּל אָדָם, לְחַכּוֹת יָדַעְתְּ.אני מניח שלמקרא המילים רבים מכם כבר מזמזמים את הלחן.
הפואמה מתגלגלת לידיו של שלונסקי והעברית הנפלאה של הפואמה היא תירגומו שלו.בסוף שנות השלושים עולה ארצה, יחד עם אחיו, צעיר בשם סולומון דויטשר. הוא רק בן שש עשרה. הוריו נשארו באוסטריה והמלחמה ניתקה את הקשר ביניהם. לימים אביו נרצח על ידי הנאצים, אימו עקבותיה אבדו. סולומון דויטשר מעברת את שמו לשלמה דרורי ומתגייס לצבא הבריטי. בשמירה בנמל חיפה, על שובר הגלים, הוא מעיין בספר השירים של קונסטנטין סימונוב בתרגומו של שלונסקי. השיר 'את חכי לי' מוצא חן בעיניו ועוד באותו הלילה הוא מלחין אותו. השנה היא 1944. פרט לקול בריטון נהדר, לא היה לו כל קשר לשירה או לכתיבה. אבל, כתוצאה מהלחנת השיר ואחר-כך פרסומו, הוא התחיל לשיר. תחילה במסגרת הפלוגה, ואז גם ביחידות אחרות. השיר היה ביטוי של אותה התקופה. חייל שנמצא רחוק מהבית מתגעגע לְבחורה והמחשבות נותנות לו כוח להתגבר.
ואז מבחין בכישוריו ומגלה אותו אליהו גולדנברג (אביו של דודו טופז). הוא מתלהב מקול הבריטון שלו ומצרף אותו ללהקת הבידור של הבריגדה היהודית שנקראה 'מעין זה'. בין חברי הלהקה אז: חנה מירון, יוסי ידין, מרדכי זעירא, לאה סיטין (אמהּ של נורית גלרון) ואחרים. הלהקה מופיעה בהצלחה בפני מתנדבי הבריגדה ברחבי אירופה. השירים המפורסמים שלה מתנגנים בפי כולנו מאז – 'את חכי לי ואחזור' של שלמה דרורי, 'כל הדרכים הן מובילות לרומא' בלחנו של צבי בן יוסף מנהלה המוזיקלי של הלהקה, ו'עמוק עמוק העצב בעיניים' בלחנו של מרדכי זעירא.
במסעותיה מגיעה הלהקה לאיטליה. הופעה גדולה נועדה להתקיים באולם האופרה הגדול בעיר בָּארי. כמה דקות לפני שהחלה ההופעה, והלהקה מתכוננת לעליה לבמה, נקישה על הדלת. נכנס קפטן אמריקאי ובסבר פנים חמור שואל: 'האם אתם מכירים מישהו בשם דויטשר?'
'כן, זה אני.' עונה שלמה דרורי בחשש.
'בוא איתי בבקשה.' פוקד הקצין.
דרורי יוצא איתו, חלק מחברי הלהקה מלווים אותו, דואגים לשלומו. הקצין לוקח אותם לחדר צדדי, פותח את הדלת, בחדר ישובה אישה בגבה. הקצין מצביע על האישה ואומר: 'דויטשר… זו אמא שלך כאן…'וכך, ביד הגורל המוזרה, פוגש דרורי את אימו אותה לא ראה כשש שנים ולא ידע שהיא בחיים.
מתברר שאימו שרדה את המלחמה, חצתה גבולות והסתתרה במנזר באיטליה. זה היה ביום כיפור שהיא עמדה בחצר בית-כנסת ברומא ובכתה. קצין אמריקאי ניגש ופונה אליה באידיש: 'וָויְן נישְט… גוט וויל הֶלְפְן.' (אל תבכי, אלוהים יעזרך)
'איך יעזור? רצחו את בעלי ואיני יודעת היכן ילדיי..' היא ממררת בבכי.
לאחר שיחה קצרה התברר, לא יאומן, שהוא קרוב משפחה של בעלה. כמה בדיקות מהירות שהוא עושה מבסיסו מגלות ששני בניה משרתים בבריגדה. הוא שומע שלהקת הבריגדה הארץ-ישראלית מופיעה בבָּארי. אינו מתעצל ומסיעה לבָּארי, מרחק של כ 500 ק"מ, בכוונה לברר אולי הישראלים בלהקת הבריגדה מכירים מישהו בארץ-ישראל בשם דויטשר. הוא לא מעלה על בדל דעתו… שדויטשר עצמו חבר בלהקה.
לאחר הפגישה הדרמטית מזמין דרורי את אימו להופעה. מתכוון לשיר את 'את חכי לי' ולהקדישו לאימו, אולם אינו מצליח לעמוד בהתרגשות, נמלא בדמעות ובורח מהבמה לפני שהחל לשיר.(כך כתב וסיפר עפר גביש חוקר הזמר העברי ומארגן טיולי שירה)
זה מדהים לקרוא ולהקשיב למילות השיר שכוונו בכלל לאהובה, וכאילו נכתבו ע"י דרורי לאימו:
אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזֹר –חַי אֶחְזוֹרָה, חַי!
הֵמָּה יִשְׁתָּאוּ לֵאמֹר: "נֵס הוּא, בְּוַדַּאי!"
הֵמָּה לֹא חִכּוּ, וְאֵיךְ, בִּין תָּבִין נַפְשָׁם,
כִּי רַק אַתְּ בְּחַכּוֹתֵךְ, הִצַּלְתִּנִי שָׁם.
אֵיךְ נִצַּלְתִּי – זֹאת נֵדַע, רַק אֲנִי וָאַתְּ:
כִּי יוֹתֵר מִכָּל אָדָם
לְחַכּוֹת יָדַעְתְּ.
דרורי שבעשור האחרון לחייו התגורר בערד, הלך לעולמו בשנת 2010 והוא כמעט בן תשעים.
אני מצרף תמונה של דרורי, אימו והקצין האמריקאי, וגם קטע וידאו קצר מהתכנית 'שרתי לך ארצי' שבה דרורי בעצמו מספר על המפגש הבלתי יאומן עם אימו ושר את השיר. אל תחמיצו שלוש דקות של צפייה…
סליחה שהעסקתי אתכם בדברים של שיגרה,
מי ייתן ומפגשים כאלה בין לבבות שהופרדו תמיד יתרחשו.
מחזיק אצבעות לימים שקטים, ומחבק את כל משפחות הנפגעים, הנרצחים, והחטופים.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 12 באוקטובר 2023
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
מיוסי .מפרסם את הסיפור כיתה ללא שולחנות. לכל חברי.. שכאן בארץ חשיבותו של החייל בצבא ובכוחות הביטחון חשובים כפל כפלים.. ללא הם .אין לנו כאן במקום הזה כל אפשרות קיום. ובאו עכשיו פרעות 7 באוקטובר 23. והוכיח זאת..