חברים לעט

מאת שוקה די-נור | תגובה 1

להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 164 שם.

לעדכנכם שאילנה יהב, האמנית הבינלאומית בציור בחול, ועבדכם הנאמן הוזמנו להופיע שוב בפסטיבל מספרי הסיפורים של יוסי אלפי בסוכות. וכך, ביום רביעי 27 בספטמבר בשעה 18:00 , יומיים לפני החג, נעלה בתיאטרון גבעתיים מופע של סיפורים וציורים בחול (חדשים, שלא היו במופע הקודם) תחת הכותרת – "סיפורים בקול ובחול". נשמח לראותכם בקהל. הנה קישור להזמנות למופע, והנה קוד הנחה שקיבלתי לחברים – חבריהפסטיבל99 . הקישו את הקוד בהזמנת הכרטיסים, זו הנחה משמעותית.

ולסיפורנו:
לוותיקים מביננו מכתבים, ואין הכוונה למכתבים מהביטוח הלאומי, זה משהו עם ניחוח של פעם. זה משהו שחיילים שלחו מהחזית, ומשוררים לאהובותיהם. בעוונותיי, גם אני חטאתי בכתיבת מכתבים. לוּ אפשפש במגירות שכוחות אמצא בוודאי מכתבים מצהיבים שהנציחו קשרים מהעבר. לא פעם תהיתי באם 'זיקוקי הדי-נור' הללו אינם התחליף שמצאתי, מותאם לעידן החדש.
הקשיבו לסיפור הבא:

את שירה פגשתי אצל דודתי בדרכי חזרה מהאוניברסיטה. 'תכירו' הציגה דודתי, 'זו שירה בת של חברים וזה… קובי… אחייני.'
הייתי אז כבן עשרים, שירה כבת שבע עשרה, נעימת מראה וביישנית. כשפנתה ללכת, הזדרזתי להיפרד מדודתי ומצאתי עצמי מלווה את שירה לתחנת האוטובוס. שאלתי לכתובתה.
'לְמָה?' שאלה
'אני אוהב לכתוב, לחלוק מחשבות.' אמרתי.
חייכה, שלפה פיסת ניר ושירבטה: 'שירה תומר, השחף 5, הרצליה.'
עוד באותו הערב כתבתי לה. איני זוכר מה. חלפו שבועיים והגיעה תשובה. כתב ידה מעוגל, ילדותי משהו, ניקדה מילים חשובות. הופתעה מהמכתב. סיפרה מעט על עצמה.

משך שלוש שנים התכתבנו. ציטטנו דברי שירה וחלקנו הגיגים של צעירים בתחילת חייהם. פה ושם נשזרה נימה רומנטית במכתבים, אך מעולם לא הצענו להיפגש שוב. אהבתי את רעיון השארת הקשר במישור הכתיבתי/הגיגִי, והיא את סיבותיה לא פרטה לי מעולם. לימים כתבה שהתקבלה ללימודי רפואה בירושלים, חלום ישן שלה. את המכתבים עדיין שלחתי לכתובת הוריה, השחף 5.
ואז… זה פסק. ללא הסבר. מכתביי נשארו מיותמים ללא תגובה. שאלתי את דודתי, כבדרך אגב: "איך שירה?"
"אהה… היא נישאה. מתגוררת בירושלים." סיפרה.
חלפו עשרות שנים.
נישאתי גם אני, ונולדו ילדיי. באחד מסופי השבוע יצאנו לחופשה בירושלים. בערב הראשון חשתי ברע, חומי עלה, הקאות בלתי פוסקות. רעייתי נבהלה מצְהַבְהַבוּת פניי, ושלפה אותי מהמלון לבית החולים הדסה. אובחנתי כחולה בצהבת מסוג C ואושפזתי. היו לי יומיים נוראיים. ביום השלישי התאוששתי וחזרתי לעצמי. בשִעמומי, נזכרתי ששירה למדה רפואה בירושלים. בניסיון סרק שאלתי את האחות הראשית אם יש בבית החולים רופאה בשם שירה.
"ד"ר שירה יבנאלי, בקומה מעלינו." היא עונה מיד. זו לא השירה שלי, חשבתי, זכרתי מהמכתבים שירה תומר. ואז נזכרתי שזה היה שם נעוריה, טרם נישואיה.
"עשי עימדי עוד חסד" אני מבקש מהאחות "התוכלי לבדוק אם שם נעוריה של ד"ר יבנאלי, היה תומר?"
"זו אהבה ישנה?" היא חוקרת.
למחרת היא מרימה מולי בוהן בביקור הבקר ולוחשת כממתיקת סוד: "ד"ר יבנאלי היא אכן שירה תומר."

אני מתגלח, מתבשם, עוטה חלוק נקי ועולה קומה. אחות מַפנה אותי לחדר הרופאים. מחשבה חולפת בי שאיני יודע את דמותה. ראיתיה פעם אחת, לשעה קלה, לפני כשלושים שנה.
בחדר הרופאים, רכונה לשולחן, בגבה אלי, אישה בחלוק לבן, סטטוסקופ על צווארה. לבדה בחדר. אני נוקש בדלת הפתוחה, היא מסתובבת אלי. איני מזהה. פסי שיבה מבצבצים בשערה.
"ד"ר יבנאלי?" אני שואל.
"אכן," היא עונה. "במה אני יכולה לעזור?" היא לא מזהה, לא מבינה איזו פצצה מהעבר תנחת עליה עוד שניה.
בשקט, דיקלמתי את כתובותינו מאז… מהמכתבים: "את, השחף 5, הרצליה… אני, כנרת 10, חולון…"
לקח לה שניה, פיה ועיניה נפערו, ועוד שניה חולפת… וחיוך גדול זוהר בפניה. "קובי… אני לא מאמינה." אומרת ופורשת ידיה לחיבוק. "באיזו מחלקה אתה? תן לי שעה, אני משחררת חולה, ומגיעה אליך."
היא ירדה נרגשת. משך כמה ימים מצאה תמיד זמן לשהות לידי. גישרנו שלושים שנה, מתרגשים כילדים. היא פגשה את רעייתי ששהתה לצידי מידי ערב וכבר ידעה על הסיפור. כל הצוות במחלקה שמע על הקשר הישן שחודש ורצו לשמוע את כל הפרטים. שירה הראתה לי תמונות שלה מאז, כדי לרענן זיכרוני בדמותה של הנערה בת ה 17 שראיתי רק פעם אחת.
שאלה אחת מעולם לא שאלתיה – מדוע פסקה מלכתוב. העדפתי להשאיר זאת כתעלומה.

חלף עוד כעשור – הזדמנה לשפלה וישבנו בקפה תל-אביבי. לפתע נכנסת בחורה צעירה, בולשת בעיניה, וניגשת לשירה. אני מביט בצעירה, זו שירה של אז, ממש כמו בתמונות שהראתה לי בבית-החולים
"אמא, אפשר את המפתחות של הרכב?" אומרת.
"תכיר," שירה אומרת "זו יעל בתי."
אני מביט בה נפעם ושומע את קולי: "הי, שמי קובי. חבר עט של אמא מהעבר. אפשר לקבל את הטלפון שלך?"
"בהזדמנות תסבירו לי מה זה חברי-עט." משיבה "ומספר הטלפון שלי, אין בעיה, קח מאמא."
למחרת אני מרים טלפון לבני: "עמר, טובה קטנה לאביך. תתקשר למספר הזה, שמה יעל. עם אמהּ, ניהלתי רומן בהתכתבות שלא מומש, אולי תצליח לנהל רומן של ממש עם הבת."
ובני משיב לי: "לכבוד לי לממש חלום של אבי. אתקשר."

סוף דבר – אני מתיישב לכתוב מכתב לשירה. בהיעדר מעטפה ובול סרקתי ואשלח בווטסאפ:
"שירה חביבה, ביקרתי היום אצל עמר ויעל מיד לאחר לידת התאומים. מתוקים. הצעתי ליעל לקרוא להם 'שחף' ו'כנרת' מעין קריצה לִכתובות המכתבים שלנו. היא הסכימה! יש!!"

סתם… רק השתעשעתי בדימיוני. המציאות הייתה מעט שונה. עמר, בני ויעל, ביתה של שירה, הפכו אמנם לזוג, אבל אחרי שנתיים נפרדו. הם היום ידידים טובים ודרכיהם מצטלבות בעולם העיסקי.

(כך סיפר קובי, ולבקשתו כל השמות בדויים)