להגיע בזמן

מרבית האנשים שמאחרים באופן קבוע מאמינים, כך לעניות לדעתי, שזה בלתי נשלט, שאין מאחורי זה כל כוונה לזלזל באחר ולא לכבד את זמנו ובוודאי לא יודו שאולי יש בכך ניסיון להפגין 'כמה אני חשוב'.  המאחרים תמיד יאשימו את פקקי התנועה, סידורי ילדים בבקרים, שיחת טלפון חשובה שנכנסה ואולי את קשיי הקימה בבוקר. ויחד עם זאת מרבית האנשים הללו לא יאחרו כשיש קנס משמעותי לאיחורם. מעטים בלבד יאחרו, למשל, לטיסה. אז, אם כך, זה כן נשלט…

מייקל רוג'רס הוא סופר, מרצה ובלוגר אמריקאי שעוסק בנושאי מנהיגות ועבודת צוות. הוא מקדיש פרק קטן לנושא ההגעה בזמן ומשלב בו סיפור קטן ומחויך. הנה בתרגום חופשי שלי מאנגלית:

 

איני בטוח שהסיפור הבא הוא אמיתי (למען האמת אני מקווה שהוא לא אמיתי), אך יש בו תזכורת מחויכת לחשיבות ההגעה בזמן ומה יכול להיות המחיר שנשלם אם נאחר.

האב וויליאמס שירת למעלה מעשרים וחמש שנה ככומר הקהילה והיה אהוד מאד על כל התושבים. עם סיום שירותו באותו המקום ערכו לו ארוחת ערב מכובדת כפרידה.

פוליטיקאי מוכר, שהיה גם חבר בולט ומכובד בקהילה, נתכבד לשאת נאום פרידה והוקרה קצר.

הערב נפתח, אנשי הקהילה התרועעו קצת ביניהם מחכים שכולם יתכנסו. התברר אז שהפוליטיקאי המכובד מְאחֵר. חיכו לו מעט אבל כשעדיין בושש מלהגיע נטל הכומר הפורש יוזמה וניגש אל המיקרופון במטרה למשוך מעט זמן.

"אני זוכר שהגעתי לכאן ככומר צעיר" הוא אמר "והיו לי הרבה חששות, כמו לכל אחד בְּתפקיד חדש. ואני זוכר, כאילו זה עכשיו, את הוידוי הראשון שהקשבתי לו כְּכומר הקהילה. הווידוי הזה הוא עדיין הווידוי הגרוע ביותר ששמעתי מאז, והוא רק העצים את חששותיי מהמקום החדש. האיש שנכנס אז לתא הווידוי, ולא ראיתי אפילו את פניו, התוודה אז בפני שהוא שלח יד וגנב כספים מהוריו ובהמשך גם מהמעביד שלו. איני זוכר אם הספקתי להגיב והאיש המשיך וסיפר שהוא שיחד פקיד ציבור ולא תמיד הוא שומר על אמירת האמת.
ואתם יכולים לתאר לעצמכם כיצד הרגשתי בתחילת דרכי כאן עם וידוי שכזה. 'האם זה באמת המקום בו אני רוצה להיות?' חשבתי לעצמי. אבל אני שמח לעמוד כאן הערב ולומר שככל שהזמן חלף, מהר מאד הבנתי שהאיש המסכן והמפחיד הזה היה חריג, והקהילה כולה כאן מורכבת מאנשים נפלאים ופשוט תענוג היה לעבוד אתכם משך כל השנים הללו."

ואז, באיחור רב כמובן, הגיע הנואם המיועד ותפס מקומו בקהל. הכומר הבחין בו וקרא לו לפודיום. "משכתי מעט את הזמן עד שתגיע" אמר הכומר ובנימוס אמריקאי הוסיף, "כולנו יודעים כמה אתה עסוק ותודה שפינית זמן לערב הפרידה ממני."

הפוליטיקאי המכובד לקח את המיקרופון, שלף מכיסו את הנאום הכתוב שהכין וכך פתח ואמר:

"אני תמיד אזכור את היום שהאב וויליאמס הגיע לקהילה שלנו. למען האמת אני די משוכנע שאני הייתי הווידוי הראשון שהוא הקשיב לו בקהילה שלנו. אני לא אפרט מה שאמרתי לו… אבל…"

מרגע זה ואילך, מסכם מייקל ואומר, פירצי הצחוק של הקהל ומילמולי המבוכה של הקרובים לפוליטיקאי כבר גברו על קולו של הנואם…

(כך כתב מייקל רוג'רס בבלוג שלו "מנהיגות שבעבודת צוות")

 

ועם השנים למדתי לְחַבֵּר בין הגעה בַּזמן לבין כיבוד הזולת וכיבוד לוח הזמנים שלו. כן, לכבד את האחר גם כשהוא נמוך ממך בדרגה או בהיררכיה. כל שצריך זה לוותר על המחשבה שבוודאי לא נודה בה: 'אני חשוּב יותר', או על המחשבה 'לא נורא, שיחכה כמה דקות.'
אם נוותר על כך אני מניח שלא נאחר יותר…. כמו שלא מאחרים לטיסה…

סופרת אמריקאית צעירה בשם סטפני נלסון כתבה: "הַפְסֵק לומר איני שולט באיחורַי. איחור זו לא מחלה, זו בחירה."

 

זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי, 2.11.17

"להגיע בזמן" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל:

Parnas 310 Being on time 3.11.17

 

 

תגובות בפייסבוק
שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on LinkedInEmail this to someonePrint this page

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

אין כמוהו כסיפור מעורר מחשבות ומצפון, גם אם אמיתי הוא או כמוסר השכל.
השומר צעדיו ופיו וליבו שווים, אינו זקוק להתוודות מאחורי פרגוד…

מכיר את זה מצויין… יש לי את זה בבית. גם אני מרבה לדבר על איחור שאינו מכבד את זולת אבל יותר מכך האיחור אינו מכבד אותך !! וזה מאוד קשה לראות ובטח לקבל התנהגות כזאת.
תודה שוקה שאתה מזכיר לי למה אני לעולם לא מאחר…

הי שוקה,
אני, לדאבוני, הייתי עדה לאיחורים הכרוניים של הזוג נתניהו בעת ביקורם במוסקבה בשנת 1996. סיפרו אז שהנשיא קלינטון אחר לפגישה איתם וכשנכנס אמר להם: עכשיו תבינו אולי איך המרגש כשמאחרים לפגישה.
איני יודעת אם הם הפנימו – אבל אני לא אשכח לעולם את האיחור שלהם למפגש עם ראש ממשלת רוסיה – מכיוון שהגברת היתה עסוקה בסידור שערה…

לאנשים הטיות אופטימיות לא מציאותית, ביניהן הטיה לטובת העצמי, שבה אנו מייחסים את כישלונותינו לגורמים ולנסיבות חיצוניים ואת הצלחותינו לגורמים פנימיים, והערכה עצמית חיובית מופרזת ומוגזמת.
הערכת יתר של עצמך עלולה להביא לאשליית שליטה, לביטחון יתר, לטעויות בשיפוט, לנטילת סיכונים מיותרים, ליוהרה, לאטימות ולאדישות…
אז בבקשה תהיו בני-אדם וצמצמו את האגו והחשיבות העצמית שלכם.

מן הצד השני,נפתח כאן "פנס" המאיר על החשיבות להשאיר אצלנו , דברים שסופרו לנו, ואנו אמורים לשמור אך ורק בקשר שבין המספר לשומע וגם אם עברו שנים רבות לא לשחררם אל הכלל.
חומר למחשבה!.

אכן יש פה בעיה אתית.
מצד אחד אדם מקצועי ודיסקרטי לא יספר וידבר יותר מדי בפני מי שאין לו צורך לדעת.
מצד שני, אדם מקצועי ואחראי, היה צריך לחקור ולדווח לגורמים שכן רלוונטי להם שנפגעו או עשויים להיפגע…

וכך כתבה לי דרורה שלו(קיבלתי רשותה):
לשוקה שלום,
לא מזמן ניהלתי שיחה ארוכה עם אישה המתקרבת לשנתה התשעים. היא בריאה וצלולה וחייה טובים. שאלתי אותה בתום לב: "למה את מאחרת תמיד לכל מקום שאליו את אמורה להגיע?" תשובתה הממה אותי – "זו הדרך היחידה שלי למשוך תשומת לב".
שבת שלום ותודה

כאשר אדם דתי שומר שבת צריך להגיע למקום בו הוא מתארח בשבת, הוא לעולם לא
יאחר. הוא תמיד ייצא הרבה זמן לפני מה שהוויז יאמר לו . עם הקב"ה לא
מתעסקים. הבה נלמד מכך ונבער את האיחורים .

לשוקה שלום

ראשית תודה על הסיפור ששלחת לי.

כמה שאני צחקתי כשהגעתי לקטע שהפוליטיקאי התחיל לקרוא

היה שווה את הסיפור. תודה רותי.

וכך כתבה לי שרה שוב, קבלתי רשותה:
דייקנות, להגיע בזמן, זהו ערך מוסרי. שלא לדבר על כך שזה גם עניין של יעילות.
אני, בצעירותי, נהגתי לאחר, כמו כל הישראלים. פשוט לא הבנתי את משמעות הדבר. בגיל 28 הגעתי לארצות הברית לשנת השבתון האקדמית של בעלי. גיליתי עולם חדש שבו אנשים אינם מאחרים, וגם אינם מתפרצים איש לדברי רעהו ואינם נדחפים בתור. פתאום הבנתי שההרגלים שלי אינם תכונות אנושיות מולדות, אלא הרגלים פסולים של תרבות חיים מקולקלת. בבת אחת שיניתי את הרגלי ההתנהגות שלי. וזה לא היה קשה בכלל, מפני שהבנתי את המשמעות הערכית שיש להרגלי התנהגות.
שנים אחדות לאחר מכן נעשיתי מורה למורות. הרציתי במכללות למורים על חגי ישראל. בהקשר לנושא זה ארגנתי ביקורים בפארק "נאות קדומים", שאליו שנסענו באוטובוס. ואז התברר לי, שהרבה מן המורות, לא רק שהן מאחרות ומעכבות את הנסיעה של כל הקבוצה, אלא שהן סבורות שבתור מארגנת תפקידי הוא לעכב את יציאת האוטובוס מתוך התחשבות במאחרות. כלומר, הן אפילו מצאו כאן הצדקה מוסרית ערכית: התחשבות בזולת. למותר להגיד שאני הפכתי להן את כיוון ההתחשבות: להתחשב צריך באלה שהגיעו בזמן ועכשיו הן מבזבזות את זמנן בהמתנה למאחרות. ומובן שהקפדתי על כך שהסיורים ייצאו בדיוק בזמן שנקבע.
ואף זאת: הסברתי להן את גודל הנזק שהן גורמות כשהן, כמורות, מתעכבות בחדר המורים אחרי הצלצול ומגיעות לכיתה באיחור קטן של רק 5 דקות.
האם הן הבינו ושינו את התנהגותן כמורות? – אין לי מושג.
יישר כוח

סיפור מצוין להעביר הלאה….גם התגובות כאן מאירות. גם אני חושבת שלאחר זו לא תכונה מולדת. ומסכימה שיש בה זלזול כלפי האחר, למשוך תשומת לב, "הנה אני החשוב ומחכים לי"….

תודה לך שוקי.

שלום שוקה,

מתחברת לדבריה של הסופרת, איחור זה גם עניין של חינוך

יש לכבד את המעמד ובעיקר את האדם שמזמין.

שבת טובה ומבורכת

היי שוקה,
נושא האיחורים הוא נושא מאוד רגיש, ומלא קונפליקטים אצלי.
קודם כל – אני מודה שיש לי נטיה לאיחורים – אבל תמיד אני מלא רגשות אשמה.
גם אם הודעתי, והתנצלתי.
קורה לא אחת שאני מאחר כמה דק' להגיע למרפאה – והפציינט כבר מחכה.
אני מתנצל, ומקווה שהוא בעצם הקדים…..
אבי היה "יקה" והקפיד תמיד להגיע בזמן או אפילו לפני הזמן.
אבל אני קצת יותר דומה בהתנהגותי לאימי, שהיה לה איזה קושי בהתארגנות, ותמיד איחרה קצת.
האם זה כדי למשוך תשומת לב? "איחור אקדמאי"? אני חושב שאין לי כוונה רעה,
אבל הלו"ז שלי לא מאורגן דיו, ותמיד נדמה לי שכבר הגעתי ברגע שיצאתי מהבית.
אתה צודק – מעולם לא איחרתי לטיסה, או לאירוע חשוב ומשמעותי, שבו למשל לא יכניסו אותי לקונצרט שכבר החל. גם בקולנוע – אני משתדל לבחור את המקומות שבקצה השורה, על מנת לא להצטרך להידחק בינות לרגלי אלו שכבר הקדימו.
פעם אחת איחרנו, והגענו שתי דק' לאחר שהסרט החל (בעיות חנייה), וכבר תפסו לנו את המקומות (אלו הכללים ב"לב" אבן יהודה) – ואני כל כך כעסתי (על עצמי), שויתרתי על צפיה בסרט – והלכתי הביתה.
הסיפור שלך על הכומר והפוליטיקאי – נתן לי אגרוף קטן בבטן הרכה, ונראה לי שלמדתי מזה הרבה – ואני הולך לנסות לא לאחר יותר.
תודה – גבי

נושא האיחורים מתויג בתחום הקרוי "ניהול זמן".
משום מה מסתובבת לה אשליה – שאת הזמן ניתן לנהל.
ובכן מהתבוננות של שנים מתברר, שהזמן "לא מפליץ" על כוונתינו לנהלו, זהו רק מרקע עליו מושלכים תוצאות מעשינו והתנהגותינו.
משל היתה זו מקרנה של סרט שצפיה בו אפשרית רק אם יש מסך העוצר את קרני האור מהמקרנה.

ואגב, המעשים וההתנהגויות שלנו הינם תוצרי היחסים שביננו.

לפיכך, אני סבור שזהו ספור הממחיש עד כמה הכל עניין של יחסים.
אגב, אותי כנפגע מזלזולו של הזולת בי (בזמן שלי) ממש לא מעניין מדוע הוא מזלזל.
כל שמעניין הוא שהצד האחר יכיר בזה שהוא מזלזל- והיחס שלו אלי הוא הבעיה ולא האיחור עצמו.

ושוב תודה לשוקה על הסיפור המשעשע.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)