הביאו נועם הליכות לנהיגה

חשבתי שנהיגה בארץ אינה תרבותית, עד שכמה ימי נהיגה באופנוע קטן בדרום הודו (רק לפני שבוע) שינו לי מעט את זווית הראיה. יחד עם זאת, ההתבוננות בנהיגה המוטרפת שבהודו ובכמות הצפירות הבלתי הגיונית שכאן, העלתה בי את ההרהור המחודש  – הניתן לשנות הרגלי נהיגה?
אבל ראשית אשתף אתכם בשתי תובנות קטנות בהקשר הזה.

בתובנה הראשונה נתקלתי בספר שאיני זוכר את שמו – אתה נוהג ברכב שכור בשכונת הארלם בניו-יורק ולפתע חותך אותך בצורה פראית רכב עם גג פתוח, שבוקעת ממנו מוזיקה רועשת ובתוכו ישובים שני גברתנים שחורים עמוסי צמידים. האם תנופף להם בזרועך בעצבנות ותפליט קללה קולנית? האם תצא מהרכב ברמזור הקרוב ותוכיח אותם על נהיגתם? קרוב לוודאי שלא. סביר יותר להניח, שתנשוך לשונך  ותבליג, ותחליט שאינך "מתקנו של העולם" במקרה דנן.

המסקנה המעניינת שעולה מהדוגמא הזו, שלמעשה אתה יכול לשלוט בתגובתך!

סטיבן קובי כתב על זה שמהשלב של קרות אירוע ועד שלב התגובה, שם מצוי הכוח הגדול ביותר שלנו – חופש הבחירה. את המילה אחריות באנגלית, Responsibility ,מחלק קובי לשניים Response – Ability , כלומר היכולת להגיב או היכולת לבחור בתגובה.

והתובנה השנייה היא אישית – זכורה לי הפעם הראשונה שעינב בתי הצעירה, שזה עתה זכתה ברישיון הנהיגה הנכסף, עלתה על רכבנו לנהיגתה הראשונה כנהגת מן המניין. ישבתי לידה כנהג מלווה, חושש קצת לרכב אך גאה בבתי, ושיננתי לעצמי שלא להעיר לה הערות. בעודה נחגרת  ומכוונת את המראה, חלף לידינו רכב בנסיעה מהירה, ואז היא פלטה קללה נהגית טיפוסית: "אידיוט, מי נתן לך רישיון?".

"למי היא אמרה?" חשבתי לעצמי. "הרי הנהג ההוא כבר מזמן נסע וחלף". ואז הבנתי. לעצמה ולי היא אמרה. כך היא רגילה שנהגים מדברים. אולי אפילו ממני היא למדה עם השנים. הרי נהג ותיק וטוב, מלבד שליטתו בהגה, הוא נהג שמעיר לאחרים על נהיגתם. בזה שהוא מעביר ביקורת על אחרים הוא, באזני עצמו ושומעיו, עושה עצמו לנהג טוב וידען יותר. והנה כך בדיוק מתנהגת בתי בדקות הנהיגה הראשונות שלה, בעוד שהדיו טרם יבשה על רישיונה!

אז אני לוקח לעצמי את החירות, בעקבות שתי האנקדוטות הללו, לנסות ולהציע 'איך לשנות את דרך ההתייחסות שלנו בנהיגה':

 

ותרו על הצורך להעיר ול"תַקן" נהגים אחרים. מהדוגמא של הארלם, ולמרות שנראה שלא, אנחנו כנראה שולטים בדרך התגובה שלנו. ולמען האמת גם אנחנו לא נהגים כאלה משובחים וכולנו שוגים בשיקול הדעת בנהיגה מידי פעם. אז ותרו על להעיר, על להתעצבן, על לעשות אחרים לא בסדר, כי ברב המקרים אף אחד לא שומע אתכם (החלונות סגורים בגלל המיזוג וגם כולם בלאו הכי מדברים בטלפון). נהגו כך וזה רק יועיל לבריאות.

* הרבו לתת זכות קדימה. תנו זכות קדימה כזו לנהגים אחרים ולהולכי רגל ועשו זאת גם אם תרגישו שאתם פריירים. ואל תשכחו את תנועת היד רחבת לב שמראה לַצָד השני שאתם מוותרים לו. איזו הרגשה נהדרת זו כשאחרים מכירים במחווה ומחזירים לנו תודה במנוד ראש או בהנפת יד.

* אל תחסמו צמתים כדי "לגנוב" עוד אור ירוק. זו אחת מתחלואי הנהיגה הלא-מתחשבת היותר מציקים. היו סבלניים ומתחשבים, חכו לעוד אור ירוק, תנו לאחרים מכִּוונים אחרים לחלוף באור ירוק בנוחות. חישבו על כמות הצפצופים שזה יוריד.

* ואחרון אחרון חביב, אפרופו צפצופים, הפסיקו לצפור. בעינַי, הצפצוף העצבני הוא אחד ממאפייני חוסר התרבות הגדולים ביותר אצלנו. השתמשו בצופר רק במקרי חירום אמיתיים. בכל שאר המקרים במקום צופר אותתו באורות. זה תחליף הולם וגם תרבותי יותר, גם בשעות היום.  מישהו לפניך ברמזור לא מזנק מהר לטעמך – אותת לו. מישהו נוסע באיטיות במסלול השמאלי – אותת לו. מישהו עצר לרגע לשאול לכתובת שאינו מוצא, המתן בסבלנות מאחוריו לפני שאתה צופר בעצבנות, חשוב שאולי הנהג הזה הוא אביך, ורק אם הגזים אותת באורות.
 
 
 
 

 

שנו את אופן נהיגתכם ותחושו רגועים יותר. אני מעריך ששינוי כזה באופן הנהיגה עוזר לנו לגלות דברים מעניינים על "בחירת התגובה" במקומות אחרים בחיינו, ולא תמיד להרים ידיים ולהאשים את הגנים שירשנו או את האופי.
ואם… אולי… נשפיע מעט גם על תרבות הנהיגה – נבורך…

זִקּוּקִין דִּי-נוּר  (48)
שוקה, מקוצ'ין שבהודו
יום חמישי, 4 בפברואר 2010

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות