הביאו נועם הליכות לנהיגה
חשבתי שנהיגה בארץ אינה תרבותית, עד שכמה ימי נהיגה באופנוע קטן בדרום הודו (רק לפני שבוע) שינו לי מעט את זווית הראיה. יחד עם זאת, ההתבוננות בנהיגה המוטרפת שבהודו ובכמות הצפירות הבלתי הגיונית שכאן, העלתה בי את ההרהור המחודש – הניתן לשנות הרגלי נהיגה?
אבל ראשית אשתף אתכם בשתי תובנות קטנות בהקשר הזה.
בתובנה הראשונה נתקלתי בספר שאיני זוכר את שמו – אתה נוהג ברכב שכור בשכונת הארלם בניו-יורק ולפתע חותך אותך בצורה פראית רכב עם גג פתוח, שבוקעת ממנו מוזיקה רועשת ובתוכו ישובים שני גברתנים שחורים עמוסי צמידים. האם תנופף להם בזרועך בעצבנות ותפליט קללה קולנית? האם תצא מהרכב ברמזור הקרוב ותוכיח אותם על נהיגתם? קרוב לוודאי שלא. סביר יותר להניח, שתנשוך לשונך ותבליג, ותחליט שאינך "מתקנו של העולם" במקרה דנן.
המסקנה המעניינת שעולה מהדוגמא הזו, שלמעשה אתה יכול לשלוט בתגובתך!
סטיבן קובי כתב על זה שמהשלב של קרות אירוע ועד שלב התגובה, שם מצוי הכוח הגדול ביותר שלנו – חופש הבחירה. את המילה אחריות באנגלית, Responsibility ,מחלק קובי לשניים Response – Ability , כלומר היכולת להגיב או היכולת לבחור בתגובה.
והתובנה השנייה היא אישית – זכורה לי הפעם הראשונה שעינב בתי הצעירה, שזה עתה זכתה ברישיון הנהיגה הנכסף, עלתה על רכבנו לנהיגתה הראשונה כנהגת מן המניין. ישבתי לידה כנהג מלווה, חושש קצת לרכב אך גאה בבתי, ושיננתי לעצמי שלא להעיר לה הערות. בעודה נחגרת ומכוונת את המראה, חלף לידינו רכב בנסיעה מהירה, ואז היא פלטה קללה נהגית טיפוסית: "אידיוט, מי נתן לך רישיון?".
"למי היא אמרה?" חשבתי לעצמי. "הרי הנהג ההוא כבר מזמן נסע וחלף". ואז הבנתי. לעצמה ולי היא אמרה. כך היא רגילה שנהגים מדברים. אולי אפילו ממני היא למדה עם השנים. הרי נהג ותיק וטוב, מלבד שליטתו בהגה, הוא נהג שמעיר לאחרים על נהיגתם. בזה שהוא מעביר ביקורת על אחרים הוא, באזני עצמו ושומעיו, עושה עצמו לנהג טוב וידען יותר. והנה כך בדיוק מתנהגת בתי בדקות הנהיגה הראשונות שלה, בעוד שהדיו טרם יבשה על רישיונה!
אז אני לוקח לעצמי את החירות, בעקבות שתי האנקדוטות הללו, לנסות ולהציע 'איך לשנות את דרך ההתייחסות שלנו בנהיגה':
* ותרו על הצורך להעיר ול"תַקן" נהגים אחרים. מהדוגמא של הארלם, ולמרות שנראה שלא, אנחנו כנראה שולטים בדרך התגובה שלנו. ולמען האמת גם אנחנו לא נהגים כאלה משובחים וכולנו שוגים בשיקול הדעת בנהיגה מידי פעם. אז ותרו על להעיר, על להתעצבן, על לעשות אחרים לא בסדר, כי ברב המקרים אף אחד לא שומע אתכם (החלונות סגורים בגלל המיזוג וגם כולם בלאו הכי מדברים בטלפון). נהגו כך וזה רק יועיל לבריאות.
* הרבו לתת זכות קדימה. תנו זכות קדימה כזו לנהגים אחרים ולהולכי רגל ועשו זאת גם אם תרגישו שאתם פריירים. ואל תשכחו את תנועת היד רחבת לב שמראה לַצָד השני שאתם מוותרים לו. איזו הרגשה נהדרת זו כשאחרים מכירים במחווה ומחזירים לנו תודה במנוד ראש או בהנפת יד.
* אל תחסמו צמתים כדי "לגנוב" עוד אור ירוק. זו אחת מתחלואי הנהיגה הלא-מתחשבת היותר מציקים. היו סבלניים ומתחשבים, חכו לעוד אור ירוק, תנו לאחרים מכִּוונים אחרים לחלוף באור ירוק בנוחות. חישבו על כמות הצפצופים שזה יוריד.
* ואחרון אחרון חביב, אפרופו צפצופים, הפסיקו לצפור. בעינַי, הצפצוף העצבני הוא אחד ממאפייני חוסר התרבות הגדולים ביותר אצלנו. השתמשו בצופר רק במקרי חירום אמיתיים. בכל שאר המקרים במקום צופר אותתו באורות. זה תחליף הולם וגם תרבותי יותר, גם בשעות היום. מישהו לפניך ברמזור לא מזנק מהר לטעמך – אותת לו. מישהו נוסע באיטיות במסלול השמאלי – אותת לו. מישהו עצר לרגע לשאול לכתובת שאינו מוצא, המתן בסבלנות מאחוריו לפני שאתה צופר בעצבנות, חשוב שאולי הנהג הזה הוא אביך, ורק אם הגזים אותת באורות.
שנו את אופן נהיגתכם ותחושו רגועים יותר. אני מעריך ששינוי כזה באופן הנהיגה עוזר לנו לגלות דברים מעניינים על "בחירת התגובה" במקומות אחרים בחיינו, ולא תמיד להרים ידיים ולהאשים את הגנים שירשנו או את האופי.
ואם… אולי… נשפיע מעט גם על תרבות הנהיגה – נבורך…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (48)
שוקה, מקוצ'ין שבהודו
יום חמישי, 4 בפברואר 2010
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
והעיקר – סע שם בזהירות! להתראות.
שלום לך איש יקר !
שמחתי לקרוא שאתה נמצא בחיק משפחתך אי שם בהודו ובטוחה אני שאתה רק נהנה ואפילו לא חוסך מזמנך ושולח אלינו זיקוקי דינור
שיאירו לנו את דרכינו, בדיוק אתמול אני נוסעת עם נהג צעיר ושומעת ממנו את סיפורי הנהגים המכוערים ומנסה בדרך שלי להשפיע עליו איך להתנהג בכביש כי זה לא מוביל לשום מקום טוב וכאילו אתמול קראתי את המסר שלך כי אלו היו המסרים שלי אליו.
מאחלת לך ולבני משפחתך שבת שלום וחזרו בשלום
זיוה דורון
הי
שותה ליקר תאנה של דיתי וקורא את הזיקוק, מחר כבראקרא אותו לקבוצת בנות שמטיילת איתי טיול קבלת שבת בצפת הקרה. אך ליבי נודד לקןצין החמימה וגעגועי לצפירות ההודיות הולך וגובר .מחכים לכם לערב התבשמות אבשלום ודיתי
ברכות על הכתוב ואימתי בחום את החלוקה לתגובה ואחריות. הערה לענין ג'סטה. אני לפני עשרות שנים כשלתי בטסט על ג'סטה כזאת. אני חושב שבצדק. אסור לקחת אחריות לשטויות שיעשו אלו שיעקפו אותך.
לענין נהיגה בהודו – תהנה לפחות משלטים המצחיקים שנותנים תמריץ ומלאי הומור בצידי הדרכים. הכלל שם עובד החזק קודם. שלא יספרו שאין שם תאונות ואי אלימות. יש להם פתיל מאוד קצר גברים ונשים כאחד. חודש בהודו ראיתי שלוש תאונות דרכים ותמיד היו מכות.
פשוט כל כך ועם זאת עמוק.
גם בקבלה ישנו עקרון המתייחס לתגובה וליכולת שלנו כבני אדם לשלוט בתגובה, ולעבור כתוצאה מכך למסלול חיים הרבה יותר טוב.
אין לי ארץ אחרת
שלום שוקה
המשך לבלות בניכר ,הנאה ובלויים בחיק המשפחה.
כמורה נהיגה, אני מחזק את ידך ומקווה כי הדברים יפלו על אזניים קשובות.
כל טוב
יגאל
היי שוקה איש חכם ויקר,
אני הולכת המון ברגל, אני מעדיפה זאת על נהיגה בדיוק מהסיבות שציינת. אני משתדלת להיות מאוד אדיבה ובדרך כלל אני בסדר גמור, אלא שתמיד נהיגתם של האחרים מרתיעה אותי מלעלות בשמחה עם רכב על הכביש. אני מרגישה בטוחה כהולכת רגל. ציינת דברים כל כך נכונים מהמציאות של חיינו ואני מצטרפת לכל מה שהצעת.
תהנה בחו"ל, אין כמו משפחה.
בהערכה רבה – משולי.
שלום שוקה,
בדרך כלל אני מאד נהנה מזיקוק שלך.
הפעם היה לי קצת טעם רע בגלל המשפט הראשון "חשבתי שנהיגה בארץ אינה תרבותית" ושמעון פרנס חיזק אותו. יש נטייה של ישראלים (ואחרים) להשמיץ את הנימוסים של הישראלים בכלל ותרבות הנהיגה בפרט. גרתי מספר שנים בארה"ב ולא התרשמתי שהנימוסים והתרבות שלהם עולים על שלנו (ככלל – כמובן שיש יוצאים מן הכלל).
פעם, בסיום קורס "ניהול בכיר" באוניברסיטת תל-אביב, הביאו לנו מרצה לנימוסים והליכות, שבמשך כל ההרצאה שלה נתנה דוגמאות שליליות מהישראלים (וכולם צחקו). בסוף ההרצאה שאלתי אותה אם היא לא חושבת שלעמוד שעה בפני סטודנטים ישראלים ולהשמיץ את הישראלים זו לא חוצפה (ישראלית!).
בברכה
שלמה