איילת
השבוע התדפקו על דלתי, כפי שהקישו בוודאי על דלתותיכם, מתרימים של האגודה למלחמה בסרטן במסגרת המבצע "הקש בדלת". ואז נזכרתי בסיפור ששלחה אלי פנינה נדר, כפי ששמעה מפי חברתה לעבודה. לדבריה הסיפור אמיתי לחלוטין, השמות כמובן בדויים.
איילת היא בת יחידה להוריה. ההורים הרעיפו עליה הרבה חום ואהבה ודאגו לכל מחסורה משך כל השנים. כשבגרה וסיימה את שירותה הצבאי היא הצליחה להתקבל ללימודי רפואה בחו"ל וההורים דאגו, גם כאן, לממן את שכר הלימוד והוצאות המחייה, הכול כדי שיהיה לה נוח וקל להצליח.
ושם באוניברסיטה בחו"ל היא פגשה בגיא, בחור ישראלי שלמד גם הוא רפואה. ניצנֵי אהבתם לבלבו מימי היכרותם הראשונים ועם הזמן צִמחו עלים, העמיקו שורשים וצצו גם שיחות על מיסוד הקשר ועל חתונה. ואז, במהלך שנת הלימודים הרביעית, המציאות הקשה טפחה על פניהם. בבדיקה שגרתית התגלה אצל גיא גידול ממאיר, שהתברר כמורכב ומסובך. המחלה רק קרבה את הזוג ואיילת טיפלה בו במסירות, סעדה אותו והייתה לצידו לאורך כל הטיפולים. הם המשיכו לחלום על חיים משותפים והאמינו שגיא יבריא והכול יחזור לקדמותו.
הוריה הטובים והתומכים של איילת ליוו בכאב ובדאגה את ההתפתחות החדשה. בשלב מסוים הם העזו לשאול את איילת, בעדינות רבה, איך מחלתו של גיא משפיעה על המשך הקשר ביניהם. איילת לא הגיבה. כשהם חשו שאיילת מחזקת את הקשר עם גיא ומחויבותה ללימודים נפגמת הם הסירו מעט את הכפפות והעזו לדבר על לבה עד כמה המשך הקשר בעייתי וכי אולי… רק אולי… כדאי להתחיל לחשוב על פרידה. איילת המאוהבת מאנה לשמוע. "הוא בן זוגי." היא אמרה "בטוב וברע… ואני משוכנעת שיהיה טוב. איתי… קל יהיה לו להבריא."
הוריה הרפו לתקופת מה, בסך הכול הם אהבו את גיא, אך בהדרגה חזרו לסורם. "אין בזה היגיון," הם לחצו "אינך כבר צעירה כל כך, את חייבת להמשיך הלאה." כשאיילת סירבה עדיין בעקשנות להקשיב, הם היפנו אצבע 'פולנית' אל עצמם: "ומה אתנו? את בתנו היחידה, אנחנו רוצים לראותך נשואה… לא אלמנה. אנחנו כמהים לנכדים מתרוצצים בביתנו… את חוצה את שנתך השלושים והשעון הביולוגי מתקתק…"
איילת אטמה אוזניה. אבל יום אחד היא הופתעה כי גיא עצמו העלה זאת בשיחה איתה. "אולי כדאי שניפרד? " הוא הציע. ""זה פוגע בך בלימודים… המשיכי הלאה בחייך."
איילת חייכה אליו באהבה וליטפה את ראשו.
בסופו של דבר, בלחץ הנמשך של הוריה ואולי בגלל שגיא עצמו העלה זאת, איילת החליטה לסיים את הקשר ביניהם ונפרדה בכאב רב מגיא. הוריה המשיכו לתמוך בה… עמדו כל העת לצידה.
חלף למעלה מעשור –
לאחר תקופה לא קלה של טיפולים המחלה נכנעה לגיא והוא החלים. הוא סיים את לימודי הרפואה, הכיר בחורה אחרת, נישא לה ויש להם היום שלושה זאטוטים בביתם. הם שבו ארצה וגיא עובד היום כרופא מצליח באחד מבתי החולים בארץ.
ואיילת? … איילת בריאה לחלוטין, היא כבר חצתה את גיל הארבעים, היא לא נשואה, גם אין לה זוגיות, ילדים אַיִן אבל מחשבות חולפות בראשה להביא ילד כהורה יחיד. הוריה מזדקנים, והתקווה לנכדים הולכת וגוועת. איילת מעולם לא השמיעה ולו טענה אחת אל מול הוריה התומכים והחמים…
(כפי ששיתפה אותי פנינה נדר)
ותהיתי שוב עד כמה אנחנו כהורים אכן יודעים מה טוב עבור ילדינו הבוגרים?
ניסיון ובגרות הם טובים וחשובים ובהחלט יש להביאם לשולחן, אבל קראתי פעם בספרו של ירין קימור את ציטוטו של הפתגם הבא שמאד אהבתי: ניסיון כמוהו כפנס הקשור לגב. הוא מאיר רק לאחור… אל הדרך שכבר עברת…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 17 באוקטובר 2013
"איילת" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה בוקר טוב
וואי איזה סיפור……….
אכן נסתרות דרכי ה'
תודה רבה ושבת שלום
בכל פעם שאני מקבל ממך זיקוק אני מחכה כבר לזיקוק הבא.
אין כמוך.
הי שוקה,
הסיפור הזה כל כך יפה, כל כך פשוט, וכל כך מלמד…, אני עובד עם אנשי עסקים ולא פעם שואל אותם: "האם אתם מבינים שהנסיון שאתם מחפשים אצל עובד חדש הוא רק פנס שמאיר לאחור?…"
עד כמה הנסיון בעצם מלמד אותנו? או שאולי הוא דווקא מונע מאותנו מלעשות משהו מרגש חדש ובלתי ידוע?
מכל סיפור שלך אני יוצא עם תובנות כי אתה איש כזה.
ולכן, תודה על מי שאתה
אני בעד ללכת עם הלב, עם הרגשות, עם האינטואיציה. נכון שכולם דורשי טובתי אבל רק אני יודעת ומרגישה מה טוב לעצמי לכן עם כל הכבוד וההערכה לכולם רק האדם עצמו צריך להחליט ואני מודה שזה לא קל. שבת שלום ותודה שוקה על הזיקוקים שאתה מגיש לנו. שוש
נוגע ללב !!! דילמה לא פשוטה ! אין פתרון חד משמעי לבעיה כזו , רק לחבק את איילת , שתצלח דרכה בעתיד !
ביי עומר
היי שוקה,
סיפור מאלף!! נוגע ללב, עם מוסר השכל.
מחכה לזיקוק הבא.
שבת שלום,
דילמה קשה
האם היתה החלטה רציונאלית יותר נכונה לא בגלל התוצאה אלא
ביום שעלתה הדילמה?
נראה לי שלעיתים קרובות אנחנו מתערבים בהתנהלות של המציאות ומנסים לנווט אותה יותר נכון
מה היו החלופות שעמדו בפניה להשאר איתו
ומה היה קורה ?
אם היה סוף טוב הרי טוב לכולם
ואם היה סוף רע (החולה היה נפטר) גם היה יותר טוב כי היציאה מאבלות לחיים חדשים היא יותר טבעית ונתמכת ע"י המציאות והצד הרגשי של האדם והיא לא היתה נשארת עם פצע פתוח אנחנו צריכים להיות מאוד רגישים בבואנו לשפר את המציאות
כרגיל זה בא מהבטן ולא מהראש
הנסיונות לשפר
היי שוקה,
עצוב לי עבור איילת. יש מקרה מאוד דומה במשפחה המורחבת שלי, רק שזה קרה כבר לפני כחמישים שנה ואותה בחורה היום היא אישה מבוגרת מאוד, רווקה ובלי ילדים ונכדים…למרות שהיא נראית אישה עם שמחת חיים…הייתה לה אהבה חזקה ואחרי שכולם לחצו עליה להיפרד, היא נפרדה ומאז היא לא הצליחה לאהוב בשנית, כמו אותה האהבה ההיא.
זה מן סוג של החמצה.
אהבתי את הפתגם המסיים שציטטת.
יופי של זיקוק- תודה.
סיפור מדהים ומרגש,
זיקוק עם מוסר השכל,
הכל בסופו של יום זה גורלו של אדם.
תענוג לקרא