בית מספר 109
את הסיפור האישי הבא שלח אלי העיתונאי, הכתב והפרשן אמיר בר-שלום, המוכר לרבים כאיש חדְשות השבוע בערוץ 11 (כאן). הוא כתב את הדברים לקראת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה שחל השבוע – ביום ראשון, בעשרים ושבעה בינואר. תאריך זה נבחר כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה משום שהוא היום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בידי הצבא האדום, ושימש מדינות אחדות, ובהן גרמניה ובריטניה, כיום הזיכרון לשואה עוד קודם להחלטת האו"ם.
רק לאחרונה ביקר אמיר בבית אביו באנטוורפן בבלגיה, בית שאביו דיבר עליו רבות, ורק אז החליט להעלות את הסיפור, שהתבשל אצלו חמישים שנה, ובעיניו הוא מספר את סיפורו של דור שואה אחר. בעיני, יותר מסיפור שואה זה סיפור של המשך והתחדשות.
הנה סיפורו, כמעט מילה במילה:
הבית מספר 109ברחוב Lange herentalse (לָנְגֶה הֶרֶנְטָלְסֶה) הוא אולי עוד בית באנטוורפן. עבורי ממש לא.
בפברואר 1935 נולד כאן מקס, כבן יחיד לאנה וסולומון פרידמן. משפחה יהודית טיפוסית, שעסקה ביהלומים ברובע הכי יהודי באירופה של אותם ימים. מקס הקטן למד ללכת על המדרכות הללו. כאן למד פלמית וצרפתית, ואת היידיש הוא ספג מהמשפחה המורחבת. ה'פרידמנים האדומים' קראו להם, כי שבט פרידמן (שישה עשר דודים היו למקס, ורק מצד אביו) רובם ככולם היו ג׳יניג׳ים-אדומים.
במרץ 1940 הכול השתנה. לילה אחד אמא אנה העירה אותו בחופזה. ביד אחת תיק קטן, בידה השניה מקס וזהו, עוזבים. כבר בלילה הראשון של הבריחה החלו ההפצצות ובאחת מהן, מקס נפצע בראשו. אבל לא הייתה ברירה, חייבים להמשיך במנוסה. את המחסומים פתח, כל פעם מחדש, יהלום ששלף סלומון מהכיס. זה כל מה שהוא הצליח לקחת ביום סגריר…
במשך חודשים מיטלטלת המשפחה בין תקווה ליאוש. צרפת, ספרד, פורטוגל. בדרך מקס הקטן חווה רעב. זה הזכרון הדומיננטי שלו מכל התקופה. לא פחד, רק רעב , פשוט כך, רעב של ילד קטן.
מסע ההימלטות מסתיים בריו דה ז’ניירו, אחרי שעוד שקיק יהלומים עושֶה דרכו לכיסו של הקפטן.מקס פרידמן הוא אבא שלי. שמואל בר-שלום ז״ל.
ומאז לאבא היינו יכולים להגיד הכול, מלבד דבר אחד, "אני רעב". העיניים הכחולות שלו היו הופכות לים סוער, ולשתיקה שמתורגמת למשלוח ענק מהסוּפֶּר או המסעדה הקרובה . בכל פעם מחדש אמרתי לו שהוא מגזים והוא בכל פעם ענה :
״נשבעתי שאצלי אף אחד לא יהיה רעב… לעולם!״ברבות השנים, כשהתבגר, השיער אמנם נשאר בלונדיני, אבל הים הכחול הסוער בעיניו העיז לפרוץ גבולות. זה קרה בטיקסֵי סיום קורס הקצינים שלי ושל אחי הצעיר. והוא עוד חשב שלא ראינו…
לאנטוורפן הוא חזר עם הוריו אחרי המלחמה. התברר להם שכמעט כל המשפחה הועלתה לרכבת לאושוויץ. את אלי, האחיין, הם מצאו אצל האומנת הפלמית. אמא שלו הספיקה למסור אותו, בדרך לרכבת. כמו בפרידה הראשונה מהוריו גם לפרידה השנייה מהאומנת, אלי לא היה מוכן. ילד 'נוצרי/פלמי', ששני זקנים לוקחים אותו יום אחד ממה שחשב אימו, מספרים לו שהוא יהודי, ועכשיו, יאללה לארץ ישראל. אבא שלי היה בן יחיד ואלי היה לו כאח. לאט לאט התגלו עוד כמה ניצולים. אבל שבט ״הפרידמנים האדומים״ נכחד כמעט לחלוטין.
בסוף השבוע חזרתי לבית הזה. לראשונה בחיי. אגב, השם פרידמן – מופיע על גבי הרבה דלתות ברחוב לָנְגֶה הֶרֶנְטָלְסֶה, אבל לא על בית 109. עמדתי שם כמעט שעתיים. מביט, חושב ובעיקר שותק.
עצבות? כן, מתבקש. על המשפחה, זו שאיננה וזו ששרדה והפכה למצולקת. גם מחשבות על מה היה קורה אילו. מריץ תרחישים של אִם ואִם ואִם. משוואה עם אין סוף נעלמים/נאלמים.אבל לצד זאת יש גם תחושה אחרת. קשה לי להגדיר אותה. אולי קוראים לה: חני ,אבי, דידי, לימור, מיכלי, דודו, אמיר, דבי, נעה, תמר, איתמר, אפרת, נדב, רחלי, יפתח ,זוהר, אחינועם, אסנת, אבישג, אוריה, חן, גיא, שמוליק, יסכה, איילה, רות, שילה, אסתר ואליהו… כולם ניצנים שממשיכים את השושלת… וסליחה מהנינים של סבתא מטי תבד״ל וסבא שמוליק -מקס ז״ל שלא הוזכרו…
(כך כתב אמיר בר שלום)
ועובדה שסיפור כזה, אחד מיני מיליונים, היה צריך להתבשל אצל אמיר בר-שלום חמישים שנה לפני שיצא ופרץ ממנו כשיתוף לחבריו הקרובים.
שאלתי את אמיר: "מדוע קראת לזה דור שואה אחר?"
"כי הורי ברחו מאירופה." הוא עונה לי, "הם עצמם לא היו במחנות. הם שרדו בדרך לא דרך. אבל חרפת הרעב במנוסה, ובעיקר אבדן מרבית המשפחה יצרו בהם צלקות שלא נימחו לעולם והועברו גם אלינו."
יהא זיכרו של אבא של אמיר וה'פרידמנים' שניספו בשואה מבורך.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי 31 בינואר 2019
"בית מספר 109" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל.
רונן ק. (אחד מהקוראים) קרא, מצא באינטרנט ושלח אלי תמונות של הבית. הציור התחתון הוא ציור של הציירת אילנה רביב. בעקבות הפוסט בעלה שלח לי את הציור (הסבר ראה בתגובה השלישית למטה):
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה שלום,
אכן סיפור מרגש, נזכרתי בחבר לעבודה שעבר על בשרו את
זוועות אושוויץ ושרד… תמיד היה מסתובב עם פרוסת לחם ביד
ששאלתי אותו למה הוא לא צם ביום כיפור הוא השיב לי איפוא
היה אלוהים ביום כיפור באושוויץ…
יום טוב
הסיפור, למרות שהוא אחד מיני רבים, ריגש אותי אותי מאד כיוון שהמילה ״רעב״ עוררה גם בי את זכרון אמא ודודתי שתמיד דיברו על הרעב במחנות ועל אכילת קליפות תפוחי אדמה כאשר לא היה כלום מלבד זה להכניס לפה. אני תמיד נזכרת שאמא לא יכולה היתה לזרוק שאריות לחם לא טרי לפח והפכה אותו לצנימים… אלו זכרונות שנחרטו אצלי ואצל רבים מאיתנו , ילדי ניצולי השואה. לסלוח כן, לשכוח לעולם לא!
תודה לאמיר בר-שלום על השיתוף ויום טוב.
בעקבות הפוסט שלח אלי דב רביב מאמר וציור בשם תקומה שציירה אשתו הציירת אילנה רביב. הנה קטע מדבריה והציור מצורף למעלה:
ציור זה התהווה מהתרשמות וממבט של ילדה בשנות ה-50 בארץ, שנות הצנע. יצרתי אותו כשהייתי אדם בוגר.
בציור זה הבאתי לידי ביטוי דמות מילדותי. אישה קטנה וכחושה שהייתה מגיעה לביתנו למכור ביצים. הציור הזה נוצר מתוכי בלי כוונות.
רק משסיימתי, הבנתי את משמעות היצירה הזו ומי היא אותה אישה קטנה שהשאירה בי את רישומה לאורך כל ימי חיי.
אני זוכרת אותה כחושה וקטנה כשעצב כל העולם ניבט מעיניה הענקיות, עטופה במעיל סחבות, נעולה בנעליים גדולות ממידתה. הייתה אוחזת בקרטון ביצים בכפות ידיה הגדולות והגרומות שכנגד גופה המצומק נראו ענקיות שבעתיים. תמיד זיהיתי את הנקישות הייחודיות שלה בדלת ביתנו. היה בי פחד גדול וכאב פיזי לא מוסבר. ידעתי שהיא באה ממקום נורא מכל, מקום שמעבר למילים ולהסברים מקום שאסור לדבר עליו, בדיעבד הבנתי שכפות הידיים הגדולות הן כנראה אלה שעזרו לה לשרוד איך שהוא ולהמשיך בחיים.
בציור הכנסתי את דמותה לתוך מבנה אליפסי של ביצה שבורה. היא בעצם
האפרוח המרוסק שבביצה כשראשה מנסה כאילו לצאת מהקליפה כלפי מעלה
לחיים. דמותה נשענת על חלון שדרכו ניבטים שמיים כחולים עמוקים ומיסטיים. השביל השחור והעיגולים הלבנים- הביצים, מובילים אותה הלאה אולי לחיים אחרים. הכחול הלבן והכתמים הצהובים משלימים את מכלול העבודה הזאת וסוגרים את המעגל.
ביצירה זו אני רואה את כל סיפור התקומה של אותם שברי אדם, אשר איכשהו
הצליחו להגיע לארץ ומעפר קמו שוב לתחייה, המשיכו בחיים וזו גדולתם.
שמה היה מלכה
אילנה רביב ( אופנהיים) 2000
סיפור כואב ומרגש.
תודה שוקה שהעלית זאת כאן.
אסתי
שלום שוקה.
סיפור מרגש, המבטא המון כאב ותחושת אבדן.
מזכיר לי מאוד את הרגשות שהציפו אותי- עת עמדתי לפני 5 שנים מול בית סבי וסבתי ז"ל – הבית בו נולדה אימי ז"ל (ניצולת שואה) בעיירה בצפון פולין… יהי הסיפור הזה- נר זכרון למליון הילדים היקרים שנרצחו בשואה האיומה. "נצח ישראל לא ישקר…"
הי שוקה
כמה שהסיפור שלי דומה לזה…, תודה שאתה מוצא דרכים להעביר תחושות שנדמה שהן רק שלי.
המון תודה על הרגישות והחוכמה
שישה מיליון סיפורים ומספר כמעט כפול מסיפורי הנשארים. משא כבד מאוד.
סיפור מרגש.
ונותן את התשובה, למשהו שתמיד מרגיז אותי: אנשים שמצטערים על כך שאין קהילות יהודיות גדולות באירפה.
אני תמיד אומרת: אין לנו מה לחפש שם. סבי וסבותי בנו עבורי מולדת
ואינני מצטערת שבארצות מוצאם אין קהילות גדולות
וכך כתבה לי פנינה בן יוסף:
שלום לך שוקה די–נור.
בקשה לי אליך. אם לא מכביד עליך, אנא, הוסף מילה אחת לצירוף "יום השואה". חווינו שואה. אני שרדתי. אני מצטמררת כל פעם שאני שומעת או קוראת על יום השואה.
כעת, כל ארוע הוא זכרון לשואה.
בבקשה ממך, בכל לשון של בקשה, עזור לעקור את המונח "יום השואה".
יש להרגיל את האוזן של כולנו ל"יום הזכרון לשואה".
לא אומרים יום חללי צ.ה.ל. עוד לא שמעתי ביטוי כזה. תמיד יום הזכרון לחללי צ.ה.ל
תודה לך מקרב לב. אני מצפה תמיד לכתבות שלך. הן נוגעות ללב.
בברכה
פנינה בן יוסף