בשמלה אדומה

הסיפור הבא מעברי הרחוק צף ועלה בי ושיתפתי בו חברים באחד מערבי שישי.  "תעלה זאת על הכתב," הם הפצירו בי, "יש מה להפיק מהסיפור." 

כנער, לא צלחה דרכי עם בנות המין השני. הייתי כחוש אז ונמוך קומה וזה היקשה עלי מאד בהתמודדות בהשוואה לחסונים שבכיתה ובוודאי מול נאי-המראה שביניהם. וכדי לפצות, פיתחתי כנראה יכולות אחרות כמו הומור, כתיבה ויכולת מילולית שבשנים שלאחר מכן עזרו לי כנראה לכבוש מחדש מקום טוב באמצע אצל בנות המין השני.

באמצע שנות הששים, מיד לאחר התיכון, התגייסתי לצבא ושרתתי ביחידה עורפית בתל-אביב.
למי שזוכר את מרכזיות הטלפונים של פעם, ובמיוחד בצבא זה היה נפוץ, שיחות היו עולות מידי פעם אחת על השנייה ומתמזגות, וכך עלתה לי יום אחד, בבלגן של מרכזיות, שׂרה על הקו. היה לה קול פעמונים… נעים, לוחש, צוחק… ואני לקחתי את הזדמנות הזו במלוא כפיים כדי לפלרטט עִמה. התברר ששׂרה בכלל אינה חיילת, עלתה על הקו כמובן בטעות, אבל נהנים מהקשר החביב הזה שנוצר באקראי החלפנו מספרי טלפון, ולמחרת בבקר חייגתי אליה שוב. וכך גם ביום שלאחר מכן, ולמחרתו..

שוחחנו כך במשך כשבועיים. לא היה אז פייסבוק ולא טלפון נייד כך שלא יכולנו להחליף תמונות והסתפקנו בתהייה ובדמיון על מראהו של השותף בעל הקול מעבר לקו. לא העזתי להציע להיפגש. ידעתי שמילולית אני טוב ואולי כובש, אך פגישה של ממש עימתה אותי עם כל פחדי מכישלון ועם נעורַי.  בסופו של דבר הרהבתי עוז והצעתי לה בהיסוס שניפגש.

"חיכיתי שתציע כבר." היא השיבה בקול הפעמונים שלה.

"בשעה 20:00 ליד קולנוע אלנבי בת"א, נשתה משהו ונלך לסרט." הצעתי. "ואיך אזהה אותָךְ?" נזכרתי לשאול.

"שערי בלונדיני," השיבה. "אגיע בשׂמלה אדומה, לא תוכל לפספס את הניגוד."

מעט לפני שמונה הייתי בכניסה לקולנוע מצויד בזוג כרטיסים. ליד קולנוע אלנבי הייתה אז ירידה למעבר תת קרקעי לכוון שוק הכרמל ושם הותקן אז הפלא החדש – המדרגות הנעות הראשונות בישראל. שם המתנתי.  באיחור של כחמש דקות התקרבה לכיווני קבוצה של צעירים רעשניים ובתוכם בחורה בלונדינית… בשׂמלה אדומה. היא העיפה בי מבט, הם הסתכלו לכיווני ואז היא ניתקה מהם והתקרבה למדרגות. לא אהבתי שהיא באה בחברה, אבל ניגשתי אליה ובהיסוס שאלתי: "את שׂרה?"

היא הביטה בי כבוחנת את הסחורה, כל כך פחדתי מזה, ופלטה: "לא, אני לא שׂרה. אתה מחכה לאיזו שהיא שׂרה?" ואז כבשה צחוק וחזרה לחבורה הרעשנית.

"לא עברתי את המבחן" חשבתי לעצמי. "אין כל חדש."

נבוך ומושפל, חוזר שנים אחורה לנערוּתי, הסתובבתי קצת בסביבה, חזרתי לקולנוע, ונכנסתי לראות את הסרט לבדי. אבל צרותי לאותו הערב לא תמו. רק החשיך האולם וכל החבורה הרועשת שהייתה בחוץ, כולל השׂמלה האדומה, נכנסו לאולם והתיישבו שתי שורות מאחורי. איני יודע אם היא זיהתה אותי לפניה, אבל עורפי בער כאילו ומחטים נשלחו אליו, וזה לא פסק גם שהתכנסתי עמוק בכיסא. לקח לי כמה דקות להבין שאיני יכול להכיל את המצב, השתופפתי ויצאתי במהירות כגנב.

למחרת בבקר היה ברור לי שנשוחח ולא ידעתי מה אומַר. הבושה והעלבון ערפלו את מחשבתי. כשהטלפון צלצל ושרה הייתה אכן על הקו, המצאתי לה מיד סיפור:

"הי שׂרה, מצטער שלא הגעתי אמש" כך שיקרתי, "צצה לי בעיה ובקשתי מחבר שלי שיגיע במקומי, כי לא רציתי לאכזב."

והיא: "יוּ… גם אני נורא מצטערת… לא יכולתי גם אני להגיע…"

שנינו משקרים ונותנים לשיחה להימשך.

שׂרה שמרה אתי על קשר טלפוני באדיקות. לא הבנתי מדוע. הרי ברור שלא מצאתי חן בעיניה, אז מדוע? אני טוב רק לשיחה ולא לקשר של ממש? אינה רוצה לפגוע בי?

חלפו עוד שבועיים ואיני זוכר ביוזמת מי מאִתנו, עלה שוב הרעיון שניפגש. הוי… כמה התלבטתי אם להסכים… והסכמתי, מנסה להחזיר את כבודי הרמוס. קבענו בתחנה המרכזית באחד הרציפים.

"אוחַז עיתון בידי" היא אמרה לי, "…ואבוא בשׂמלה אדומה…"

בשעה שמונה התייצבתי בעמדת תצפית מרחוק. לא ברור היה לי מה עומד לקרות. למה אז לא רצתה בי ועכשיו פתאום כן? ואז בשעה שמונה וכמה דקות מתקרבת לנקודת המפגש בחורה בלונדינית יפה, אוחזת עיתון בידה… ושׂמלתה אדומה. זו לא אותה אחת מאז. והיא עומדת, מזיזה גופה לצדדים ושמלתה מתבדרת, ואז אני מתקרב, והיא מביטה בי בעיניים חמות. רק תאמרי לי שאת שרה וביטחוני ישוב אלי, אני חושב לעצמי ואז… היא מושיטה לי יד בפשטות ואומרת: "הי, אני שׂרה…סוף סוף נפגשים."

אפילו מגע כף היד שלה היה נעים. שרה ואני יצאנו תקופת מה אבל אחר כך נפרדנו, משהו לא עבד בקשר. אבל המפגש הזה והפרשנויות שליוו אותי מלווים אותי עד עצם היום הזה.

ואם את היא שׂרה ואם את זוכרת את הפרשיה הקטנה הזו, הרימי טלפון… ואולי ניפגש שוב… ותבואי בשׂמלה אדומה"

וחשבתי, כמה יש בסיפור הזה ללמד על נטייתנו לבחור בפרשנות שלילית לגבי עצמנו. משהו קורה ואנחנו לוקחים אותו לחוּמרה, למקומות הפחות טובים שלנו. ואולי הפרשנות שלנו אינה נכונה… בדיוק כפי שקרה כאן לי…?

 

זִקּוּקִין דִּי-נוּר (79)
שוקה, מליסבון פורטוגל
יום חמישי, 21 באפריל, 2011

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

שוקה שוקה שוקה, וואי כמה שהסיפורים שלך מעוררים מחשבות, וואי.

אתה פשוט נוגע בנקודות אמיתיות אצל כל אחד ואחד מאיתנו, כולנו חיים בתת הערכה וחבל על ההזדמנויות שעוברות מול העיניים ומבוזבזות.
מצאו סטטיסטית שההבדל בן מצליחים לנכשלים היא הרמת ההזדמנויות מהרצפה, שם היו מונחות. הרבה פעמים אנחנו מפחדים שאנחנו לא מספיק טובים. בסיפור שלך לבלונדינית, בחיים לתפקיד או עשייה.

אבל אם יש מזל, מגיע מלאך מהצד ומסביר לך שאתה מסוגל לפי-10 ממה שאתה עושה והכישורים שלך מיועדים לפי-10

אז את הבלונדינית פיספסת, אבל את שאר החיים אני מקווה שהרמת ממשטח ההזדמנווית החלקלק. אני בכל מקרה, מרים כל הזדמנות ומריצה קדימה. חלק מצליח וחלק לא. בסך הכל אני תמיד מתקדם קדימה, בחיוך.

חג שמח וכשר והרבה בריאות, יהודה

שוקה ידידי
"טוב ברוח הצפון" הוא ספר חביב במיוחד המגולל מערכת יחסים שתחילתה במייל שהגיע בטעות וסופה … בספר נוסף ששמו "כל שבעת הגלים" . אולי לא ספרות גבוהה אבל כל כך נוגע. קראתי את שניהם בנשימה אחת. מזדהה עם הגיבורים ומוצאת את עצמי בהם.
ואז.. באת אתה, מקסים כתמיד, עם הספור המיוחד שלך שמשאיר אותי חושבת… בת מזל היא השרה בשמלה האדומה שלך..שיש מישהו שזוכר…
ממרומי גילי אני יודעת שיש אי שם איש (אולי יותר מאחד) שהייתי אהבת נעוריו והידיעה הזאת מעלה מפעם לפעם חיוך ממזרי על שפתותי.. האם הייתי נענת לקריאתו לו קרא לי כעת?? האם לא טוב לה לנוסטלגיה להשאר בקסמה..עטופה במתיקות זכרונותיה?
בין חג שמח לשבת שלום , שלך- איילה

שוקה ידידי,
כמו תמיד אתה יודע לגעת עמוק ברגש עם סיפוריך הנפלאים.
ואפרופו פרשנות אישית שלילית, הסיפורים שלך מעניינים וטובים לא פחות מגדולי המספרים שאתה מצטט…
רוצים לשמוע עוד מסיפורך האישיים דווקא!
חג שמח!
בידידות,
חגי

היי שוקה, כתמיד אני נהנית לקרוא את סיפוריך וכשהם אישיים יש לזה נופך נוסף ומוסף. בהחלט מזכיר סיפורים נשכחים בעברי ואני מאמינה שכל אחד רגיש חווה כמותם. תודה על שיתופך ועל יכולתך הנדירה להעלות סיפורים אנושיים וחמים. חג שמח, שוש

שוקה היקר חג אביב שמח,
מה יהיה????כל סיפור שלך הוא יפור מרגש יפהפה ומחזיר אותי אישית לנוסטלגיה אליה אני מפליגה כאילו רק אמש זה קרה.
מעט אספר על ה"נוסטלג'י" שלי האישי ,אכן היו פולשים לתוך השיחות המרכזניות או כמו שסיפרת כל אחת ואחד יכול היה לפלוש לתוך השיחות ,לא זכור לי שגם התרגשנו מכך??זה היה ה"נוהל" ????וה"הרגל"???שירתתי בקריה במת"ש קראנו אז לבסיס "קומנדו קריה" הקלדתי את כל המשכורות של חיילי צה"ל, במכונת נשיונל 32"(מעין מכונת דפוס ענקית ומרעישה).

שוקה שוקה שוקה אני מהרהרת עם עצמי ולא גבשתי לי עדיין דעה אני מעט בדילמה בנושא של שרה הבלונדינית עם השמלה האדומה.

אשתף אותך, מצד אחד מקווה ששרה הבלונדינית עם השמלה האדומה תיצור עמך קשר בהמשך הסיפור המופלא הזה.
אך מאידך גיסא אולי לא כדאי???!!!!אולי עדיף שתשאר עם הזכרון על שרה הבלונדינית היפה עם השמלה האדומה והוא ילווה אותך עד 120שנה.

מסיפורים ששמעתי מחבריי וחברותיי שפגשו את חברי נעורהם או אהבות ראשונות ,לאחר עשרות שנים ,היו אכזבות והטעם הטוב אשר ליווה עשרות שנים הופס…התפוגג ונעלם בין רגע מכל מני סיבות אלו ואחרות….

מה דעתך???
אך בבקשה תבטיח ,אם בכל זאת שרה תיצור קשר תשתף אותנו??סגרנו???

שוב,תודה רבה לך מקרב לב על סיפור כה מיוחד,

בברכה ובהערכה רבה מאוד,

רבקה אביב

שלום שוקה
סיפוריך כובשים את לבי כול פעם מחדש. ואני נהנת לקרוא אותם.
נדיר שכול סיפור קולע בדיוק ומרגש אותי כול פעם מחדש.
אתה מבורך ברגשות מיוחדים ובכישרון לבטא אותם .
חג שמח דפנה

שלום שוקה
איזה כייף, איזה סיפור מקסים, תענוג צרוף.
ואולי זה לא רק הסיפור עצמו, אלה יותר איך מספרים אותו.
אתה מצליח בכל פעם מחדש לגעת ואפילו להעלות זיכרונות נושנים
וגם הלקח והתובנות מרתקים.
תודות ומועדים לשמחה
אבי

אם לשפוט לפי המקרה אז אוכל לספר שיש לי הרבה מה להפנים ( אומנם בעניין אחר)אבל זה רק מלמד אותנו שגם אז וגם היום לחץ חברתי גורם לנו ליהיות שונים ממה שאנחנו באמת מסוגלים ליהיות.בטחון עצמי זה שם המשחק ותמיד יהיה חייבים ליהיות חזקים

שלום שוקה,
התוודעתי לפינה המקסימה שלך בתכניתו של שמעון פרנס, ופתאום נוכחתי לדעת כמה התגעגעתי לכך שמספרים לי סיפור, ועוד סיפורים כה יפים ובעלי ערך מוסף. תודה

היי שוקה
אני לפעמים מתרגש עד דמעות בנימה של סיפורייך.
כן אני מרשה לעצמי להגיד לך אני גם דרמטי בסיפורים ועושה את זה נפלא.
לפעמים לילדים שלי , לפעמים לעובדים וסתם לחברים.
והסיפורים שלך – ממש מעוררים את הסיפורים שלי .
ממש סרט תורכי.
פעם נדבר אז אספר לך.
תמשיך לרגש אותנו זה מראה שאנחנו עדיין רגישים.
ולשמעון האהוב תודה שהוא מצליח לזרום.

שוקה יקר,
אני קוראת בשקיקה כל סיפור שלך לא משנה מאין לקוח ועל מי הוא,
אני חוזרת וקוראת כל הזמן את כל הסיפורים המופיעים באתר שלך
אגב האתר בפבוריט, וגם באמצע העבודה כשאני אוכלת את הכריך שלי
זה בא עם סיפור שלך.
וכאן אני אומרת לצערי, לא הכל מופיע. למשל, הסיפור על 3 סטודנטים שהיו אמורים להבחן עם כולם ופספסו (המבחן עם התקר בגלגל?) או הדתי עם התפוח בתחנת האוטובוס. המרצה המהמר וכו
ועוד כאלה יפים כמו שאתה יודע לספר שאפשר לקנא.
תהיה בריא וחזק
אני מחכה לסיפור השבועי.(אתה מתכוון להוציא ספר עם סיפורים שלך?)
שולה

שוקה שלום.אני שמח לקרא את סיפוריך לאחר זמן מה שלא היה לי הזדמנות. אגב,כמעט בכל שישי עד לפני כחודש הייתי מקריא את אחד מסיפוריך לאחר ארוחת הערב.הילדים מתחילים להנות כמוני…
הסיפור שלך הזכיר לי שבשנת 1972 בעת היותי בסדיר נסעתי בטרמפ עם חיילת בקבינה של משאית מטבריה לתל אביב. היות והדרך ארכה כשלש שעות עקב הנסיעה האיטית,התפתחה שיחה רומנטית ביני לחיילת,מה עוד שהיה צפןף חם ורועש. בפאתי תל אביב,הרומן התפתח כבר לחיבוק וכאשר הגענולקאנרי קלאב קיבלתי את הטלפון שלה שרשמתי אותו על קופסאת הסיגריות שלי. החיילת המשיכה לתל אביב ואני ירדתי מתוך כוונה להמשיך לכפר סבא. מכיון שלא עישנתי כשלש שעות הוצאתי את קופסאת הסיגריות ועישנתי מתוכה את הסיגריה האחרונה שהיתה בתוכה וזרקתי את הקופסא מתוך הרגל. לאחר מספר דקות כאשר הייתי הטרמפ אחר לכוון כפר סבא ולפתע נזכרתי במספר הטלפון שזרקתי ובתחושה של החמצה ואכזבה ממה שעשיתי לי ולחיילת שהתאהבה בי בשלש השעות היפות…

מה אפשר להוסיף על מה שאמרו קודמי???
כל מילה בסלע!
מרגש כתמיד, מעורר מחשבה, ומגבש תובנות…
מצפה בשקיקה לסיפוריך…
מרשה לי , למכור אותם הלאה.. עם ציון המקור כמובן???
תודה תודה
מלכה

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)