גלו עניין בהורים
בתאל, בתי, שלחה אלי את הסיפור הבא שדלתה מתוך אתר אינטרנט אמריקאי, כמדומני, הנקרא "סיפורים לשעות שאחרי……". וחשבתי שהסיפור יכול לשמש כצלצול מעורר לכמה מאתנו. הנה בתרגום חופשי שלי מאנגלית:
במשך 52 שנה היה אבי קם בבקרים, להוציא ימי ראשון, בשעה 5:30 בבקר ויוצא לעבודתו. במשך 52 שנה הוא היה שב הביתה בשעה 17:30 , כמו שעון, ומוכן לארוחת הערב לקראת השעה 18:00 . לא זכורה לי ולו פעם אחת שהוא יצא לערב 'גברים בלבד' או שראיתי אותו שותה משקאות חריפים. וממני, כְּבִתו, כל שבקש היה שאוחז את הפטיש כשהוא תיקן משהו, רק כדי שיהיה לנו מעט זמן לשוחח.
לא זכור לי מקרה שהוא נעדר מהעבודה, נשאר חולה בבית או אפילו מניח ראשו למנוחת אחר הצהריים. גם לא היו לו תחביבים להוציא הדאגה שלו למשפחתו.
במשך 22 השנים שחלפו מאז שעזבתי את הבית ללימודי במכללה, אבי היה מתקשר אלי בכל יום ראשון בשעה 9 בבקר, גם כששהה בנסיעות עם אמי ברחבי ארה"ב ומחוצה לה. תמיד היה מתעניין בחיי ובשלום משפחתי ואף פעם, ולו פעם אחת, לא שמעתי אותו מקטר על גורלו בחיים.
לפני תשע שנים כשקניתי את ביתי הראשון, אבי, בן 67 אז, טרח במשך שלושה ימים, בחום של 30 מעלות של אותה התקופה בקנזס, וצבע את ביתי. הוא לא הרשה לי לשלם למישהו שיעשה זאת במקומו, וכל שבקש ממני היה …. כוס תה קר ושאני אוחז לו את המברשת מידי פעם ושאשוחח אתו. אני לצערי הייתי עסוקה אז במשרד עורכי הדין שלי ולא הייתי יכולה להתפנות לאחוז במברשת עבורו, או לשוחח אתו.
לפני 5 שנים, והוא כבר בן 71 ושוב בחוּמה הלוהט של קנזס, הוא בילה 5 שעות כדי להרכיב נדנדה לבתי. שוב… כל שבקש היה כוס של תה קר ושאשוחח אתו. לי היתה אז כביסה דחופה לעשות ולסדר את הבית.
לפני 4 שנים אבי נסע כל הדרך מדנבר לטוֹפֵּקָה, העיר בה גרנו, ועץ אשוח האופייני לקולוראדו בתא המטען שלו, מוכן לנטיעה בגינתנו. הוא רצה כל כך שנהנה מעץ אשוח מקולוראדו. אני הייתי בהכנות לנסיעה עסקית באותו סוף השבוע ולא היה לי הרבה זמן לפָנות לאבי.
בבוקרו של יום ראשון, בינואר 1996, אבי התקשר אלי כהרגלו, הפעם מביתה של אחותי בפלורידה. שוחחנו על האשוח שהוא שתל והוא בטעות חשב שהוא שתל עץ אחר. נדמה היה לי שהוא שכח כמה דברים אחרים עליהם דברנו בשבוע הקודם, אבל אני מיהרתי לכנסיה וקיצרתי את השיחה אתו.
באותו היום אחר הצהריים הגיעה שיחת הטלפון. הודיעו לי שאבי אושפז בבית חולים בפלורידה עם בעיות של התרחבות פתאומית של כלי הדם. טסתי מיד לשם ובדרכי חשבתי על כל הפעמים שלא התפניתי לשוחח עם אבי. הבנתי פתאום שאין לי מושג מי הוא ומה הן מחשבותיו, ונשבעתי באותו הרגע שכשאגיע אני אפצה אותו על הזמן האבוד, ושאנהל אתו שיחה ארוכה ואלמד להכיר אותו.
הגעתי לפלורידה בשעה אחת בלילה. בשעה תשע באותו הערב אבי נפטר. הפעם זה היה הוא שלא היה לו זמן לשוחח אתי, או בכלל לחכות לי.
בשנים שלאחר מותו למדתי הרבה על אבי ועוד יותר על עצמי. כאבא הוא לא בקש ממני דבר חוץ מהזמן שלי, ועכשיו יש לו את כל תשומת הלב שלי, בכל יום שחולף….
(מתוך אתר אינטרנט אמריקאי בשם "סיפורים מעוררי השראה של השעות שאחרי…" – שם המספר אינו ידוע)
הורי כבר אינם בחיים, אבל פעמים רבות כבר שאלתי את עצמי האם גם אני לא החמצתי אותם? גם אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שלא מספיק התעניינתי בהם ולא באמת הכרתי אותם כאנשים. ואולי זו דרך הטבע, שאנחנו כילדים נהיה עסוקים בעצמנו והורינו הם אלה שיגלו התעניינות בנו. האומנם….? האמנם כך זה באמת מוכרח להיות….?
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (60)
שוקה, יום חמישי, 29 ביולי 2010
Parnas 130 30.10.12 Show interest for yr parents
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הנה שיר דומה שרבים מכירים אבל לא הקשיבו למלים עד בתשומת לב.
הסיפור הפוך אבל התוצאות דומות.
Cats In The Cradle Lyrics
Artist: Harry Chapin
המלים
http://www.lyricsdepot.com/harry-chapin/cats-in-the-cradle.html
אתה לא מבין באיזה עיתוי שלחת את זה אנחנו (נגה ואני) מדברים על הנושא הרבה אבל כנראה שהמצפון אף פעם לא יהיה נקי כי תמיד אפשר לחשוב שלא עשינו די בהתיחסות להורים.
אכן כן כולנו מרגישים שקצת פיספסנו את ההורים שלנו ולרובנו זה כבר מאוחר.
אבל……… צריך להעביר את הזיקוק הזה לילדנו אולי נמנע מהם יסורי מצפון בעתיד הרי אנחנו כל כך דואגים להם….
שוקה ידידי (מרגיש כמו בן בית),
אתה מדהים אותי כל פעם מחדש בהבנת החשוב בחיים, נפש האדם ונקודות החולשה שלו.
לשימחתי אני יכול להגיד שלא פיספסתי את הורי, שיחיו, אבל תמיד אפשר יותר!!
כאבא, לפני שנה עשו עימי חסר ופיטרו אותי מההייטק ומאז המשפחה נראת אחרת. יש אבא, רואים אותו, נוגעים בו ואפשר לשים את הראש על כתפו.
אני בדרך חדשה, חוצב בהר וסולל כבישים אבל הכח שנותנת לי המשפחה (שקיבלה אותי במתנה ובחיבוק אוהב) שווה כל מאמץ.
שוב, בפעם המי-יודע-כמה, תודה על תובנת חיים מדהימה.
יהודה
שוקה יקירנו
סיפור מדהים ומרגש.נגעת בנקודה חשובה מאוד ילדים והורים ,הלוואי שהסיפור יאיר לילדים חסרי זמן וסבלנות את החשיבה לא לפספס את הוריהם .
הורי שיחיו דואגים ללכד אותנו הילדים לעיתים קרובות מאוד ,הם נהנים מכך ואנחנו עוד יותר
שוקה היקר,
פיספסתי את הסיפור שלך הפעם, לא הספקתי גם להקליט. מזל שיש זאת על הכתב. קראתי ונותרה בי צביטה בלב. גם אני חוטא בזאת. אני חושבת שנכון הדבר שהורים מלכדים את כל ילדיהם לארוחה חגיגית פעם בשבוע או אחת לשבועיים בימי שישי ואז כל המשפחה נשארת מלוכדת, חמה ומאוחדת. לרבים מאיתנו אין הורים שיש להם כוח לזאת ואיך שהוא כולם מתפזרים עד לאירועים משמחים או להיפך. עיסוקי החיים והמירוץ של הזמן באמת פוגעים במערכת כה חשובה של הורים וילדים. אני מאוד מעריכה אותך שאתה דואג להיות בקשר עם ילדיך ולא רק- אתה עושה את המעשה הנכון, שלעולם לא תתחרט עליו ותרווה ממנו תמיד נחת.
נתת לי חומר למחשבה. אמי כבר לא בחיים ועם אבי אני בקשר די רחוק, אינני מוצאת שפה משותפת או משהו שיקרב אותנו וזה מתסכל אותי לעיתים קרובות.
תודה על ההשקעה שלך במציאת סיפורים כה חשובים של החיים.
מעריכה מאוד- שולי.
בעקבות השיחה שלך על צדקה (מקדונלדס לעניים בתוכנית עם פרנס) ברצוני להפנות אותך לפוסט הבא שפורסם באתרו של מורה זן
http://zzzzen.wordpress.com/2010/08/03/צדקה-ברוח-הזן/
ערב טוב שוקה,
אנו שבגלינו נשאר לנו רק להידכר בהורים ולהתגעגע, מרגישים לעתים כמו בסיפור שלך והעצב שוטף את הנשמה.
בלה
שוקה ידידי היקר.
כמצטרף חדש לבלוג שלך (מוטב מאוחר..) תגובתי הקצרה:
כל מילה אמת . היום בגילנו המתקדם אפשר רק להצטער שלא היה לנו זמן וסבלנות אבל מאוחר מידי.
חזק ואמץ
אלי
שוקה,
אני קוראת בשקיקה את סיפוריך הנוגעים ללב.
ואכן כשהורינו איתנו אנו רואים זאת כמובן מאליו ונראה לנו שהם יהיו איתנו לעד. רק כשהם הולכים מאיתנו אנו מרגישים את כאב ההחמצה. אבל קראתי גם את השיר cats in the cradle lyricsונזכרתי בלילות הארוכים ששהיתי בעבודה (בתקופה שעבדנו יחד…) וכעת אני חשה פספוס על שלא תמיד הייתי מספיק עם בנותי אלא במקום זאת ניסיתי "לפתח קריירה"…
שוקה שלום,
שמעתי היום את סיפורך בתכנית בשידור חוזר. אני עובדת עם מתנדבים המבקרים בביתם של קשישים ורואה בעבודתם שליחות לשמוע את הסיפור שלא סופר ולא יסופר לילדים של אותם קשישים ובכך יש לביקורם ערך מוסף רב. בעוד מספר ימים יש לנו יום הוקרה למתנדב וחשבתי להקריא להם את הסיפור המקסים הזה עם המסר שאותו הם חווים יום יום במגעם עם הקשישים.
תודה על השיתוף