הזוג האחר
בעודי מתלבט איזה סיפור, איזה מסר, איזה ערך להציף בפרוס השנה החדשה, מעביר אלי חבר טוב – אריק אבן – סרטון קצר שנגע בי ועצר את התלבטותי.
העברתי את הסרטון חזרה לשפת התסריט, מקווה שלא אחטא לסירטון:
התמונה נפתחת במבט מקרוב על רגליו של ילד צועד. מכנסיו מרופטים, כפכפי האצבע משופשפים ובלויים, והנה רצועת הגומי באחד הכפכפים ניתקת מהסוליה. הוא בוטש בכפכף, כמעט ומועד. הוא מרים את הכפכף הקרוע, ומדדה, כשרגלו האחת יחפה, לְפינה בתחנת רכבת. הוא מתיישב על אבן ליד הקיר, אולי הוא קבצן וזה מקומו הקבוע. אנשים חולפים על פניו, והוא מרוכז ברצועה… מנסה להחזירה למקומה… ללא הצלחה. התמונה מתמקדת בכפכף הקרוע, הבלה מִיוֹשן, ואחר-כך בפניו המתוסכלות של הילד כשהוא מטיח את הכפכף בכעס לכיוון הריצפה.
מהורהר, מבטו מרפרף מסביב… ועיניו קולטות אז ילד בן גילו שפוסע על הרציף. המצלמה מתמקדת בנעליו של אותו הילד – נעלי עור שחורות, בוהקות, מצוחצחות למשעי. וכמו להכעיס הנער מתכופף לנעליו ומבריק אותם שוב ושוב במטלית או במטפחת לבנה.
אביו של הילד מושך בזרועו כאילו ואומר: 'חָלָאס, אין צורך להבריק, אלו נעליים חדשות', והוא מוליך את הילד לספסל, בהמתנה לרכבת.
מבטו של ילד הכפכפים, בינות לרגלי ההמון החולף, מתמקדות ברגליו של הילד היושב ובנעליו. הילד האחר ממשיך להבריק את נעליו במטלית הלבנה, כך מביע אהבתו לרכושו החדש.
המצלמה עוברת לפניו של ילד הכפכפים. אתה מצפה להבעת קינאה או רוגז, אבל הוא מחייך בהשתאות ואולי בהבנה שיש אנשים ששפר גורלם כספית.
פעמון התחנה מצלצל… הרכבת מגיעה לרציף.
'יאללה, הרכבת הגיעה… בוא נעלה…' אומר האב לבנו על הספסל.הילד מתעכב, מעביר הברקה נוספת לנעליים, כשאביו מאיץ בו בחוסר סבלנות. המולה גדולה בכניסה לקרון, הילד נדחף, מצליח לעלות לקרון אחר אביו, אבל אז בַּדוחק הרב נשמטת אחת מנעליו ונוחתת על הרציף. הילד מנסה לרדת לאסוף את הנעל אבל הדוחק לא מאפשר… והנה הפעמון מצלצל והרכבת משקשקת באיטיות לדרכה.
הנעל השחורה מבריקה מיותמת על הרציף.
ילד הכפכפים קולט במבטו את הנעל המיותמת על הרציף שהתרוקן מאנשים. הוא קם, ניגש לנעל, מרימה בחרדת קודש, שואף את ריח העור החדש לקירבו, מניד ראשו – גלגלי מוחו נעים.
ואז באחת הוא רץ אחרי הרכבת. רגלו האחת יחפה ובידו הנעל השחורה. הילד על הרכבת מבחין בו ועיניו מביעות תודה. הוא נעמד בפתח הקרון, מושיט ידו לילד הכפכפים, וכמו במירוץ שליחים ילד הכפכפים מותח זרועו מנסה להעביר אליו את הנעל שאיבד.
אבל הרכבת מגבירה מהירותה וילד הכפכפים אינו מצליח להגיע לידו המושטת של הילד שברכבת. קול נשימותיו של הילד הרץ מתערבבות בנשיפות הקצובות של קרון הרכבת.
בתיסכולו ובניסיון האחרון זורק ילד הכפכפים את הנעל לכיוון הרכבת, אבל הנעל פוגעת באחד החלונות ונוחתת על הרציף. ילד הכפכפים רוקע ברגליו באכזבה.
ואז… התמונה מתמקדת בילד העומד בפתח הרכבת המתרחקת. והוא … מתכופף לרגלו הנעולה, חולץ את הנעל שנותרה לו… ומשליך אותה לרציף לכיוונו של ילד הכפכפים. מאחוריו אביו, צופה בגאווה באבירותו. ובעוד הילד שעל הרציף מרים את זוג הנעליים החדשות, הילד שעל הרכבת מנופף אליו לשלום וחיוך של טוּב-לב על פניו.
(סרטון מיצרי משנת 2014 – The Other Pair – של הבמאית הצעירה שרה רוזיק, זכה בפרס הסרט הקצר הטוב. הילדים בסרט, עלי ועומר רוזיק, הם כנראה אחים)
הסרטון מבוסס על מקרה אמיתי שסופר על מהטמה גנדי. באחד ממסעותיו הוא עלה ברגע האחרון לרכבת שכבר יצאה לדרכה ואחד מסנדליו נשמט למסילה. כשעלה לרכבת הוא זרק את סנדלו הנותר למסילה. כשנשאל מדוע, הוא ענה: 'וכי לא יהיה זה נחמד לזה שימצא את הסנדל הראשון, למצוא לפתע גם את הסנדל השני התואם?'
וכשערכי הנתינה והחשיבה על הזולת באים מילדים (כמו בסירטון), שידועים ברכושנותם, זה רק מעצים את גדולת המעשה.
ואם הזכרנו את גנדי, יש משפט המיוחס לבודהה: 'הדברים היחידים שנשארים לנו הם הדברים שנַתָנו.' ותחשבו על זה בהקשר של הסיפור. האם מישהו משני הילדים הללו ישכח את המחווה אי-פעם? וכך… מה שנַתָנו נישאר…
(למעוניינים, מצורף הסרטון)
חג סוכות שמח
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 1 באוקטובר 2020
"הזוג האחר" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
וואו!
גמר חתימה טובה
שוקה ידידי,מלך מספרי הסיפורים,ריגשת!
כמה פשוט ככה גדול
שוקה אתה אדיר איזה מסר העברת בסיפור ובסרטון שמדבר בעד עצמו
ו אני מאחלת לך הרבה בריאות והצלחה בהעברת הסיפורים הנהדרים שלך.
שכולםל עם מוסר השכל שנוגע ללב.
גם הקול שלך נהדר ומשכנע.
המשך בדרך הזאת.
מןעדים לשמחה
מאילנה כרמל
יפה מאוד! איפה אפשר לראות את הסרט?