היזהרו ממשאיות אשפה
במסגרת הזיקוקים החוזרים שהחלטתי לשלוח בשבוע הביניים כדי להנעים את תקופת הקורונה, הנה פוסט שהעליתי במאי 2008 .
ספריו של סטיבן קובי (Covey) הם קצת כמו תנ"ך עבורי. מידי פעם אני שולף את ספריו, מְעַיֵן במקומות שסימנתי בעבר וזה מעורר בי דברים רדומים שזקוקים לניעור.
בתאל, בתי, שלחה לי מאמר לעיון. אני שם לב שסטיבן קובי הוא הכותב, ואני עט עליו כמוצא שלל רב. הנה בתרגום חופשי מאנגלית:
עד כמה אתה מאפשר לשטויות של אחרים להשפיע עליך ולשנות את מצב רוחך? האם אתה נותן לנהג גרוע, למלצר גס-רוח, לְבּוֹס בוטה או חבר לעבודה חסר רגישות, להרוס לך את היום? אלא אם כן אתה רובוט, אני משער שדברים כאלה מקפיצים לך את הפיוזים.
יחד עם זאת, מסימניו של אדם מצליח זה עד כמה מהר הוא יכול לחזור ולהתמקד במה שבאמת חשוב. לפני כמה שנים למדתי את השיעור במושב האחורי של מונית בניו-יורק.
נכנסתי למונית ובקשתי להגיע לתחנת הגרנד סנטרל. נסענו בנתיב הימני כאשר מכונית שחורה יצאה בפתאומיות מחניה, ממש לפנינו. נהג המונית שלי נאלץ להטיח את רגלו בכוח בדוושת הבלם, המונית החליקה אך למזלנו החטיאה את אחורי הרכב שיצא מהחניה בסנטימטרים בודדים. נהג המכונית השחורה, זה שכמעט גרם לתאונה, החל לצעוק ולקלל אותנו.
נהג המונית שלי, לעומתו, התעשת מהר ודריכותו למניעת התאונה הפכה לחיוך והוא נופף אליו בידו. אני מתכוון שהוא באמת היה ידידותי. כשהמשכנו בדרכנו לא התאפקתי ושאלתי: "הנהג הזה כמעט הרס את רכבך ואולי היה שולח אותנו לבית החולים… למה הגבת בידידותיות? "
ונהג המונית הסביר לי את מה שאני מכנה היום "החוק של משאיות האשפה":
מרבית האנשים הם כמו משאיות אשפה. הם הולכים לכל מקום מְלֵאֵי אשפה, מְלֵאֵי תסכולים, מְלֵאֵי כעס ושבעי אכזבות. וכשאשפתם נערמת, הם זקוקים לאיזה שהוא מקום כדי לרוקן אותה. אם קורה שהם מרוקנים את האשפה עליך, ואתה הוא הכתובת, אל תקח את זה ברמה האישית. פשוט חייך, נופף בידך, אחל להם כל-טוב והמשך הלאה. כך תהיה שלו יותר מאשר אם תריב איתם. זה "החוק של משאיות האשפה".
והתחלתי לחשוב, באיזו תכיפות אני נותן למשאיות אשפה לדרוס אותי ולהשליך את האשפה עלי? גם חשבתי באיזו תכיפות אני לוקח את האשפה שלהם ומפזר אותה הלאה לאנשים אחרים – בעבודה, בבית, ברחוב?
ומאז…. אני רואה משאיות אשפה כל יום ובכל מקום. אני רואה את המטען שהן נושאות ואני רואה אותן כשהן מגיעות לרוקן את מטענן. וכמו נהג המונית דאז, אני לא הופך את זה למשהו אישי. אני פשוט מחייך, מנופף בידי, מאחל להם 'שיהיו בריאים' וממשיך הלאה.
מנהיגים טובים יודעים שהם צריכים להיות מוכנים לישיבה הבאה שלהם. מורים טובים יודעים שהם צריכים להיות נוכחים במלואם ובמיטבם עבור תלמידיהם. הורים טובים יודעים שהם צריכים לקבל את פני ילדיהם החוזרים הביתה מבית הספר בחיבוק ונשיקה. ולכן, השורה התחתונה היא שאנשים אלה במיטבם אינם נותנים למשאיות אשפה להשתלט על היום שלהם.
ותחשבו… מה יקרה ליום שלנו כאשר יותר ויותר משאיות אשפה רק יעברו לידנו ולא יעברו עלינו?
(מתוך מאמר של סטיבן קובי "הזהר ממשאיות אשפה")
וגם אני, כמו רבים מאיתנו, מוּנָע מההצהרה הישראלית 'מה אני פְרָיֶיר?'. אבל כשאני חושב על זה, אני פתאום מבין שתגובה של אנשים יכולה להיות כעוסה ביום מסוים אבל רגועה ביום אחר – הכול תלוי במטען שהם נושאים באותו היום. בבשורה שהם קיבלו, בחילוקי הדעות עם הבוס, עם בן הזוג, עם ידיד. ואם אכן ה'אשפה', במקרים רבים, היא באמת של אחרים, אז למה לעזאזל אתן ידי שהיא תשפיע עלי?
וכך… מאז… לפחות בנהיגה, כשמישהו כועס עלי או חותך אותי, סיגלתי לעצמי הרמת יד מבינה/מתנצלת, חיוך, ואפילו סימן ביד: 'קדימה… היכנס לפני…'.
את 'מה, אני פרייר?' אני משחרר בהדרגה…
זִקּוּקִין דִי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 23.04.20 (במקור נשלח במאי 2008)
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה
איזה ריענון נפלא, תודה ?
זה מזכיר לי ,את ההסכמה השניה, בספרו של דון מיגל רואיס- ארבע ההסכמות: ״ אל תקחו שום דבר באופן אישי״.
מאמצת בחום ואשתדל לזכור זאת, בשעת הצורך.
שלום שוקה,
סיפור שכדאי לאמץ וליישם, "מכל מלמדיי השכלתי"
"החיים הם בית הספר הגבוה ביותר אך שכר הלימוד שהוא גובה הוא היקר ביותר
שבת מבורכת המבשרת טוב
שוקה יקר, איזה זיקוק נפלא.
סיפור עם מסר קןלע! איזה יופי של חכמת חיים…תודה לך ולבתאל, שהזכירה לך את סטיבן קובי, אני מגלגלת הלאה…
בידידות משולי.