ועכשיו, במְאוּרָה שלי…
חבר ביקש ממני לפגוש כמה מועמדים פוטנציאליים לתפקיד מסוים באירגונו. 'חשובה לי דעתך.' הוא אמר לי 'נסה לתהות על קנקנם.' הסכמתי וערכתי סבב ראיונות.
ועולמנו קטן. אני שב מהריאיון האחרון הבייתה, פותח את המחשב, ומתברר שמישהו, הטוען שהוא רק הדוור ואין צורך להזכיר את שמו, מעביר אלי סיפור שתוכנו, ראה זה פלא, ראיון עבודה. מה המקור ומי כתב את זה? – איננו יודעים. הנה תירגום חופשי שלי מאנגלית, בהתאמות קלות:
זה היה בערך לפני שש שנים. היה לי דין ודברים עם מישהו שאיני מכיר, והוא הביט בי במבט שחצני והטיח בי: "אתה טיפוס שממש לא מוצא חן בעיני!"
כהרגלי יריתי אליו מיד תשובה: " תודה על היְשִירוּת, אבל חיבתך או אי-חיבתך לא בדיוק משפיעה או משפרת את חיי. אז שמור את חיבתך לעצמך, איני זקוק לה. אני מעדיף את חיבתם של אנשים שחשובים לי ושמשפיעים על עתידי."
והמפגש הזה נשכח ממני.
חלפו השנים ויום אחד אני יושב בפָּאנֶל של הנהלה בכירה במטרה לראיין מועמדים לתפקידים מסוימים. זה היה יום ראיונות ארוך ומתיש וכשחזרנו מהפסקת הקפה, נכנס אז מועמד צעיר בחליפה אפורה… ניחשתם… זה הבחור ההוא… שלא רק שלא חיבב אותי, אלא גם טרח אז להטיח זאת בפניי.
הוא התיישב מול הפָּאנֶל המכובד ועינינו נפגשו כמעט מיד. היה ברור ששנינו מזהים אחד את השני. 'העולם עגול..' חלפה מחשבה נקמנית במוחי, מתקשה להסתיר חיוך.
הבחור לא הרגיש בנוח, זה היה בולט מאד, ואי הנוחות נשארה איתו לאורך כל הריאיון. הוא היה במצוקה, טעה בכל מיני דברים פשוטים, החליף תאריכים וכ"ו. נתתי לכל האחרים לשאול אותו שאלות ובכוונה השארתי את עצמי לסוף, לקינוח.
כשהגיע תורי כאחרון המראיינים, פתחתי ואמרתי לו: "שמע בחור, אתה… (השתהיתי בכוונה)… אתה מאד מוצא חן בעיני, אתה נראה לי בחור אינטילגנטי ומבריק… אבל… נראה לי שאינך צולח טוב את הריאיון הזה כי משהו מציק לך – נכון?"
"זה מאד נכון, אדוני." הוא ענה.
"או קיי," אמרתי לו "הבט בעיניי – אני רוצה שתדע שממש לא נעלבתי באותו היום. כבני אדם זה בהחלט סביר שלעיתים אנחנו לא רוחשים סימפטיה לאדם אחר. לי, למען האמת זה לא הפריע, מאחר שבין אם אתה מחבב אותי או לא, אין לזה שום השלכה על חיי או על מסלול ההצלחה שלי. כפי שאתה רואה זה הפוך… הגורל הביא אותך לפתח המאורה שלי…"
כל החברים בפאנל לא הבינו כל כך מה מתרחש כאן. ואז נעמדתי ורמזתי לו בתנועת יד להתקרב אלי והושטתי לו את ידי ללחיצה.
והבחור ניגש אלי, לחץ ידי בחום, נדמה לי שזיהיתי לחלוחית בעיניו, וחשתי את הכרת התודה בלחיצתו הארוכה. בעודו אוחז בידי, טפחתי לו בחיבה על הכתף בידי השניה ואמרתי לו: "ועכשיו, ידידי הצעיר, אסוף חזרה את ביטחונך שיש לך, וענה לשאלות כמו מיקצוען, כפי שקורות החיים שלך מרמזים שאתה."
בכמה מילים הסברתי לחבריי בפאנל את הרקע וביקשתי לחדש את הראיון. ברגע שהוסר ממנו האיום שלי, הצעיר חזר לביטחונו, הריאיון השתנה מריאיון עבודה לדיון ממש מקצועי, והצעיר לפתע התחבב על כולם. השורה התחתונה – הבחור קיבל את הג'וב!
(מקור לא ידוע)
'אם אינך מחבב מישהו' מסיים הכותב בתובנתו 'זו לא בהכרח אשמתו, פעמים זו אשמתך, כי זה אולי מצב רוחך באותו הרגע, זו אולי הדרך השיפוטית בה אתה מסתכל על הדברים.'
"תשתדל" הוא מוסיף "לא לרסס שינאה בקול רם רק בגלל שליבך כך הינחה אותך באותו הרגע. יְשִירוּת היא בסדר, עד גבול הנימוס. היא משאירה צלקת אצל האחר לעיתים לכל החיים, ובעולמנו הקטן ה'צלקת' הזו יכולה לפגוש בך, באיזה שהוא מקום, שלא יהיה נוח לך."
ובכלל בימים אלה של סליחות וחשבון נפש, לימדו לסלוח, ממש כמו בסיפור…
חג סוכות שמח
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 17 באוקטובר 2019
"ועכשיו במאורה שלי" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של פרנס. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
Great story to share and two quotes came to my mind, that my father in law taught me:
1) “ remember your friends on the way up, you may need them on the way down”.
2) “ two wrongs, don’t make a right”.
Happy Sukkot.
Xo
לשוקה תודה, סיפור מהחיים , תודה והרבה בריאות.
נפלא, רק לקרוא/לשמוע וליישם וכמו שאמרת אצילות נפש?
שוקה יקר,
הרגע קראתי את הזיקוק שהעלה דמעות בעיניי- מקסים! וכל כך נכון.
אגלגל אותו הלאה…
תודה על הסיפור הזה.