זיכרון בימי קורונה
הנה סיפור קטן ונוגע ללב משולי אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל האחרון ואולי הסוריאליסטי, שבו ננעלו שערי בתי הקברות בגלל מגיפת הקורונה.
את תמר שובל-קידרון היכרתי לראשונה לפני כמה שנים. חברוּת חדשה שצמחה. אני עדיין זוכר את מילותיה הראשונות כשפגשתיה והתעניינתי בעיסוקה והיא ענתה בחיוך: 'אני עובדת בכביש', הגדרה מעניינת למהנדסת כבישים.
בנובמבר 1970 שיכלה תמר את אחיה, הטייס סגן אמיר קַלְוָרִיסְקִי-קדרון ז"ל, שנפל במילוי תפקידו והוא רק בן עשרים ואחת. וכך תמר מספרת:
מזה ארבעים ותשע שנים אני פוקדת באדיקות את קיברו של אחי בקריית שאול. השנה הביאו לידיעתנו שבית הקברות יהיה סגור ביום הזיכרון לחללי צה"ל עקב חששות הקורונה.
כמו רבות מהמשפחות השכולות גם אנחנו צייתנו להוראות ופקדנו את קבר אחי יומיים קודם לכן.
נוהג ידוע בצבא, וכך גם בטייסת של אמיר, שמידי שנה מגיעים מהצבא יום קודם כדי להניח דגל ופרח על חלקת הקבר, וביום הזיכרון מגיע חייל מהיחידה להצדיע בזמן הצפירה ולהיות ליד המשפחה. בתקשורת דווח שכך גם יעשה השנה.
במעין דחף לא מוסבר הכנתי בבית פתק, הנחתי במעטפה קטנה, ניילנתי אותו שלא ירטב בטל או בגשם והנחתי אותו על המצבה. התאריך על הפתק היה התאריך של עוד יומיים, תאריך יום הזיכרון.
"מה כתבת בפתק' אני שואל את תמר 'בָּקָשה כל שהיא למשגיח עלינו מלמעלה?"
תמר מחייכת. היא שולפת צילום מהפתק ומראה לי:28.4.20
חייל/חיילת יקרים,
49 שנה אני מתייצבת ביום הזכרון לצד קברו של אחי אמיר, יחד עם בני משפחה וחברים.
לצערי נסיבות התקופה לא מאפשרות לי להיות לצידו גם השנה.
רוצה להודות לכם על "מילוי מקום" בעת הצפירה הכל-כך משמעותית.
אשמח לקבל תמונה שלך לצד הקבר.
תודה ושימרו על עצמכם
תמר שובל (מספר טלפון….)למחרת לפני הצהריים, משמיע הטלפון שלי ביפ לקבלת הודעת ווטסאפ. ההודעה ממישהי שאיני מכירה בשם שחר צור. להודעה מצורפות כמה תמונות. וזו לשון ההודעה:
הי,
אנחנו החיילות שעמדנו ליד הקבר של אחיך, הלב שלנו נשבר כשקראנו את הפתק …
משתתפות בצערך…' (אמוג'י של לב וידיים מתפללות…)שחר, כך אני מבינה, היא חיילת מקבוצה של חיילות, כנראה בתחילת שירותן הצבאי, שנשלחו לבית הקברות יום לפני יום הזיכרון להנחת הדגלים והפרחים על חלקות הקברים. היא הבחינה במעטפה המנוילנת, הבינה שזה מיועד לחייל/חיילת, פתחה וקראה. היא הזעיקה 'תגבורת' של ארבע מחברותיה ועוד מישהי שתצלם והן עמדו ליד קיברו של אמיר והצדיעו בכבוד וברגישות. לבקשתי בפתק היא שלחה אלי מיד את התמונה…
(כך סיפרה לי תמר ודמעות בעיניה)
ואני מציץ בתמונה, עיני נתקעות בה, מנסה לחסום את הגוש שבגרון, אבל לבי מחסיר פעימה. איזה מחזה סוריאליסטי, איזו תקשורת מטורפת בין אנשים שמזדמנים באקראי לסיטואציה כזו שמחברת ומדמיעה אנשים זרים לחלוטין.
הציצו בתמונה שלמטה. אני מניח ששחר היא זו מימין, עדיין אוחזת בפתק ובניילון של תמר בידה השמאלית, ובידה הימנית הפנויה היא מצדיעה.
תמר ענתה לשחר והודתה לה, ושחר מצידה ביקשה לדעת עוד על אמיר, ותמר כתבה לה וסיפרה לה על אחיה הצעיר שאיננו. 'תודה ששיתפת אותי', כתבה לה שחר, 'סיפרתי למחלקה שלי על אמיר. תודה על הזכות שנתת לי לספר עליו.'
ולי אין מילים להוסיף, להוציא אולי אנקדוטה קטנה ששלפתי מההודעה בה סיפרה תמר לשחר על ילדותו של אמיר, ולי האנקדוטה הקטנה הזו חיברה את כל הקצוות: 'אמיר מאד אהב כלבים, חלקם היו אצלנו בחצר. אני זוכרת שבאחד מימי החורף, ירד אז גשם עז, ואמיר ביקש להכניס את הכלב הבייתה. הורי התנגדו… ואמיר בילה את הלילה עם הכלב במלונה…'
ובימים אלה כשנושא ערכים הוא ללא הרף בשיח שלנו, כמה נוגע ללב לראות איך ערכים של אנושיות וחשיבה על הזולת מתקיימים בחיילים צעירים, אמיר הטייס ושחר החיילת, במרחק של יובל שנים אחד מהשנייה.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי 18.06.20
"זיכרון בימי קורונה" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סיפור כל כך מרגש. ברשותך אני משתפת בפייסבוק….
כל הכבוד לך שהצלחת להשתלט על הגוש בגרון. אני נתתי לו דרור.
תודה רבה על עוד שיתוף כ"כ אנושי. אומנם שערי בתי הקברות ננעלו, אולם שערי הלבבות הרגישים המכבדים המכילים האנושיים לא ננעלים אף פעם ותמיד קיים הפתח המאפשר חיבור בין אנשים.
סופ"ש תקשורתי ולבבי
ואוו מרגש מאוד
ויישר כח לחיילות , במיוחד לשחר .
מרגש כל כך…
שוקה, קראתי כבר אין ספור סיפורים שלך שריגשו והשאירו בי חותם גם אם לא תמיד אני מגיבה… הפעם לא יכולתי לעצור את הדמעות מהסיפור הזה. כבר נאמר שתמונה אחת שווה אלך מילים. יהי זכרם של כל הנופלים ברוך??
שוקה שלום,
סיפור מרגש ונוגע ללב גם של האחות השכולה ובמיוחד של שחר החיילת
שהמכתב של האחות נגע לליבה ועשתה מעשה של כבוד גם לאחות וגם לאח
שנפל על הגנת המדינה.
. מדהים. יפה כל הכתוב, ומחזק אותי שיש גם ישראל הארץ היפה, בניגוד לכל מתרחש בימים אלה ב״חלונות הגבוהים״
וכך שלחה אלי בווטסאפ אמה הגאה (ובצדק) של שחר:
שוקה שלום:
שמי איילת ואני אמא של שחר צור למרות ששמעתי את הסיפור ישירות מביתי רוצה לומר לך שבכתיבתך הצלחת לחדור ללב נחנקתי מדמעות של התרגשות.
האמת שחר ביתי ילדה מיוחדת עוד בהיותה בת 13 במלחמת צוק איתן ביקשה ממני לנסוע לסורוקה לשיר לחיילים הפצועים. עברנו חייל חייל עם סלסלת שוקולד ושרה ליד כל מיטה. המפגש עם אחד החיילים שנפצע קשה שמו עוז היה מרגש באופן מיוחד. בכל מקרה בסיום הביקור אמרה לי אמא "זה היום המאושר בחיי יותר מבת המצווה שלי" . אנסה לשלוח לך קישור של המפגש.
יישר כח על כתיבתך ופועלך שיהיה שבת שלום?
נהנית מאד לשמוע את הסיפורים שלך בערבי השבת כל שבועיים. תודה רבה.
שוקה היקר,
אני מאד אוהב לשמוע אותך ואפילו רכשתי את ספרך ואני מספר ממנו לא מעט במסגרת עסוקי כמורה דרך.
התאכזבתי היום לשמוע שגם אתה נפלת ברשת של התשקורת וסיימת את הספור המרגש שלך בהערה על " הצלתו של הפלשתינאי". הצלה ממי וממה? האם הוא היה בסכנה כלשהי?
כנראה שלא כי בית המשפט שחרר כבר את כל המעורבים בקטטה.
תמר – נשמה!.
מובילה, יוזמת ומפעילה.
ערך ״משפחה״ שלך מעורר השראה.
אוהבים אותך – כרמלה ויוסי.