זכרונות כלואים
יואב איילון, שאיני מכיר, יצר אתי קשר ושטח בפני את סיפור משפחתו הבא:
אנחנו בשנת 1936 בעיירה קטנה במזרח אירופה. עיירה יהודית תוססת עם אלפי יהודים המהווים כשני שליש מתושבי העיירה. עלם צעיר כבן 18 בשם דֹב (דוֹבָלֶ'ה) נכבש בקסמיה של סלאבה – עלמת חמודות הצעירה ממנו בשנים ואהבתם צומחת, מעמיקה ושולחת שורשים על פני שנים. נישואיהם כבר נרקמים באופק אבל אז… בשנת 1940 … מגויס דוֹבל'ה לצבא הסובייטי. תותחי המלחמה רועמים והוא מחבק את אהובתו, מבטיח לשמור על קשר ויוצא לדרך הלוטה בערפל. הם אינם מנחשים שדרכה של סלאבה תיקשר לאֵימת המלחמה לא פחות.
שנה חולפת, הגרמנים בשערי העיירה ותוך ימים הם מוציאים את כל היהודים לכיכר העיר. סלאבה אוחזת ביד אחיה ואז הם מופרדים בגסות והיא ועוד כמה מאות יהודים ניצלים ומובלים לגטו. שאר תושבי העיירה (כארבעת אלפים איש), ובהן אמהּ של סלאבה ואחיה, נטבחים בבורות הירייה.
סלאבה נותרת בגטו ומצטרפת למחתרת. עם אהובה דוֹבל'ה, המשרת בערבות סיביר, היא שומרת על קשר מכתבים לא רציף ומעדכנת אותו בקורותיה. שנה לאחר מכן הגרמנים מחליטים להוציא להורג את כל תושבי הגטו שנותרו. במעין התקוממות שאינה מצליחה ניצלים עשרות יהודים בלבד ובהם סלאבה והיא נמלטת ליערות ומצטרפת לפרטיזנים. היא שורדת את המלחמה, חוזרת לעיירה רק כדי להתארגן ואז יוצאת בדרך הארוכה לפלשתינה. הקשר עם דוֹבל'ה מתנתק, שניהם כנראה מניחים שהאחר לא שרד את השואה.
דרכה הארוכה ארצה לוקחת כמה שנים ולבסוף היא נוחתת בחופי פלשתינה לפני קום המדינה. נפשה נקשרת לאחד העולים, היא נישאת לו והם משתקעים באחד המושבים במרכז.
סלאבה משנה את שמה הגלותי והופכת במושב ליעל ומגדלת עם בעלה, בחום ובאהבה, את שני ילדיה. יעל ממעטת לדבר על עברה. ילדיה מספרים שהם לא ידעו ולא חשו את גודל האימה שעברה עליה. היא לא דיברה על מה שהיה שם, לא היו אלבומי תמונות ולא חפצים למזכרת. אתם דברו רק עברית והאידיש שימשה לשיחות שהילדים לא יבינו. זיכרונותיה כלואים. על דוֹבל'ה היא מעולם לא דיברה, לא הזכירה ולו ברמז. "לא ידענו על קיומו עד יום מותה." מספרים הילדים. "ועוד סוד אחד היא שחררה רק בזקנתה, מעט לפני מותה."
"ידעתי שבאקציה הראשונה שביצעו הגרמנים הפרידו את בני משפחתה." מספר בנה, יואב "אבל רק בערוב ימיה היא אמרה לי ודמעות בעיניה: 'אני החזקתי את ידו של מאירקה, אחי הצעיר, כאשר רצנו. כל חיי אני מתייסרת מדוע לא אחזתי בו חזק יותר, מדוע לא משכתי אותו אלי בכוח… אולי בכך הייתי מעבירה אותו לצד החיים….'
"אני מניח שתחושת האשם הזו שישבה אצלה כזיכרון כלוא השפיעה, מן הסתם, על החיים של כולנו בדרך נסתרת." מסכם יואב.
"איך נודע לכם הסוד השני – על אהבתה לדוֹבל'ה? הַמְצאתם מה עלה בגורלו?" אני שואל את יואב.
סלאבה/יעל הלכה לעולמה בשיבה טובה והיא בת 94. שבועיים לאחר מותה מקבלים ילדיה הזמנה לטכס המוקיר את חברי המחתרת מהעיירה. ילדיה של יעל, אשת המחתרת, ישובים בקהל. לקראת סיום הטכס מכריז מנחה הערב בהתרגשות: "אני רוצה להזמין לבמה את בן העיירה היחיד שעדיין בחיים ובקו הבריאות, שיזכה לחיים ארוכים. דב (דוֹבלה) שטיין בן ה 96 , בבקשה."
ואל הבמה עולה אז בקלילות שאינו תואמת את גילו, איש זקן ובקול יציב הוא מתנצל על שאינו יכול לספר ממקור ראשון על קורות הגטו בעיירה. "באותה התקופה," הוא אומר, "שרתתי בצבא האדום. כל שאני יודע… זה רק ממכתבים שקיבלתי… מכתבים מאהובת לבי, כמעט רעייתי אז… סלאבה."
"ואנחנו יושבים בקהל ושומעים" מספר לי יואב הבן " אנחנו המומים. לא ידענו מאומה. מעולם אימא לא שיתפה אותנו באהבתה הראשונה. ניגשנו לדוֹבל'ה, סיפרנו שאנחנו ילדיה של סלאבה, והוא בהתרגשות רבה סיפר על אהבתם דאז, את מה שאימא לא סיפרה לנו מעולם. ממנו ידענו שאימא ידעה שהוא ניצל, שעלה ארצה כמה שנים אחריה, שנישא, שהיה ביניהם קשר כלשהו במהלך השנים. דובל'ה נתן לנו תמונה של אימא שהיא הפקידה בידיו בשנת 1939 , כשהם עדיין זוג מאוהב בעיירה, ועל גב התמונה היא כתבה אז בעברית בכתב יד מעוגל: 'תזכור את הימים שהיינו יחדיו, יעל.' כן… היא חתמה את שמה העברי שכנראה ייעדה כבר אז לישראל."
(כך סיפר לי יואב, בנה של יעל/סלאבה. כדי לכבד את פרטיות המשפחה שמות האנשים שונו)
נצירת סוד, לעצמך בלבד, תמיד נראתה לי כמשימה קשה. פעמים רבות תהיתי מאין שואבים אנשים כוחות נפש כדי לנצור סודות? ג'ורג' אורוול כנראה חשב גם כך והוא מצוטט כמי שאמר: "אם אתה רוצה לשמור סוד כדאי שתחביא אותו גם מעצמך…".
אבל מדוע אתפלא על כוחות הנפש של יעל/סלאבה – זו שבגיל כה צעיר לחמה במחתרת ושרדה תלאות ואובדן בלתי נתפסים…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום ראשון, 8 במרץ 2015
"זכרונות כלואים" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה בוקר טוב
איזה מקרה מדהים , כמה חבל שיעל לא זכתה לראות את דובל'ה
בערוב ימיה. איזה החמצה.
תודה על עוד סיפור מקסים !
שבוע טוב – שרה
שוקה יש בפי רק שלוש מילים , מרגש מאוד , מאוד !
כל טוב מעומר !
הי שוקה,
כל כמה זמן אני שומע סיפור יותר מדהים על השואה וכל פעם אני נשבע שלא לשפוט יותר אנשים.
אחת התזכורות הכי משמעותיות עבורי הם הסיפורים שלך.
בפרפראזה על חנה סנש: "אלי אלי, שלא תיגמר לעולם…"
שוקה, תודה על עוד סיפור מרגש
מרגש מאוד
תודה על עוד סיפור מקסים !
I try never to Judge people, everyone has a story…
I thank you for sharing so many and enriching our lives!
love
Michal
סיפורים טובים הם סיפורים של כמעט !
סיפורים טובים מאד הם סיפורים בהם גם אני כמעט !
הטובים ביותר הם אלו שכל אחד כמעט !
תודה על הסיפור המרגש ישר כח והמשך שבוע טוב