חצי כיכר לחם
למעוניינים להקשיב לזיקוק ולא רק לקוראו, כנסו להֵסְכֵּת שהעליתי לאחרונה בִּספּוֹטִיפַיי. הנה לינק (הזיקוק שכאן הוא פרק 19 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט
נהגי מוניות הם מצע נהדר ואוצר בלתי נידלה לאנקדוטות אנושיות קטנות. הנה סיפור של נהג מונית בשם יוסי משה, כפי שפורסם בבלוג ירושלמי:
היא הושיטה יד ועצרה אותי. העפתי בה מבט כשהכניסה את שני סלי הקניות הגדושים – היא נראתה עייפה ומבוגרת. היא נאנחה ואמרה לי את הכתובת. הקול שלה נשמע לי מוכר. העפתי מבט נוסף במראה… וזיהיתי. אין ספק, זאת דבורה.
כשהייתי ילד גרנו בקומה האחרונה. בקומה שמתחתינו התגוררה דבורה.
כל יום דבורה ביקשה שאלך בשבילה למכולת ואקנה לה חצי לחם לבן וחלב. לפעמים היא ביקשה גם גבינה לבנה או קוטג'. הייתי ילד ביישן שעושה מה שאומרים לו, ולמרות שהמכולת הייתה מאוד רחוקה תמיד אמרתי בסדר.האמת היא שאף פעם לא רציתי ללכת, במיוחד כי דבורה הבטיחה לי שבעודף אקנה לעצמי ממתק, אבל אף פעם לא נשאר עודף, אפילו לא למסטיק. תמיד כשחזרתי עם הקניות היא הייתה שואלת, "קנית לך משהו טעים?".
ואני הייתי עונה: "הכסף לא הספיק".
ודבורה הייתה משיבה: "לא נורא, אני אתן לך בְּפעם אחרת".לפעמיים ניסיתי לרדת במדרגות בשקט, בלי שהיא תשמע. ממש עצרתי את הנשימה כדי להצליח לרדת ולעלות הביתה בלי שהיא תשים לב. אז דבורה התחילה להשאיר את הדלת פתוחה, ועם החושים המחודדים שהיו לה תמיד נתפסתי בירידה.
יום אחד ירד שלג כבד. ירדתי עם אחותי למטה לשחק בשלג, וכמובן שהדלת של דבורה הייתה פתוחה. ניסינו לרדת בשקט אבל זה לא עזר. "תעשו לי טובה, אין לי לחם וחלב, ותביאו גם שמנת, הנה כסף, ותקנו לכם משהו טעים בעודף".
הלכתי עם גלית אחותי. השלג היה גבוה והרגליים שלנו התמלאו בשלג. הדרך למכולת הייתה כמו מסע סוף מסלול של גולני.
כשהגענו למכולת היה ברור שעודף לא נשאר.אחותי אמרה: "תוריד את השמנת". וככה, במקום השמנת, קנינו לשנינו קרמבו.
כשהגענו לדבורה מסרנו לה את השקיות והיא שאלה: "קניתם לכם משהו טעים?".
"כן", ענינו, "קנינו קרמבו".
"מה, הכסף הספיק?", היא שאלה בפליאה.
"כן, לא קנינו שמנת, וככה היה לנו מספיק כסף לקרמבו", הסברנו.
"מה, לא קניתם לי שמנת? אני חייבת שמנת", היא אמרה.
"אם היינו קונים שמנת לא היה נשאר לנו כסף לממתק", אמרה אחותי.מאותו יום דבורה כבר לא ביקשה ממני או מאחותי להביא בשבילה דברים מהמכולת.
כשהמונית הגיעה אל היעד דבורה שילמה לי ויצאה מן הרכב. גם הפעם היא שילמה לי במדויק… לא השאירה עודף לטיפ. זה עשה לי פלאשבק. ואני רק נזכרתי וחייכתי… יצאתי מהרכב, היססתי לרגע אם לומר לה מי אני, ואז ניגשתי אליה, לא אמרתי מילה, רק הוצאתי את הסלים ועזרתי לה לסחוב אותם עד לפתח הדירה.
(כך מספר יוסי משה מבלוג על ירושלים. שלחה אלי נורית גל רכס)
משהו בסיפור הזה דיבר אלי ולא ידעתי לזהות מה. אולי הדרך העדינה והלא כועסת שבה מעלה יוסי את נושא המחושבות הכספית של אנשים, שלא לומר קמצנות ואפילו ניצול. אולי המחשבה המקורית של האחות גלית, שבדרך האסרטיבית שלה, ובאופן פשוט וללא לבטים, יצרה להם עודף לקנות את הקרמבו… ו'שישרף העולם'.
וכיכר הלחם שבסיפור הזכירה לי אגדה יפנית יפה שקראתי פעם במאמר של רוני סומק:
האגדה מספרת, כך הוא כותב, על איכר יפני שקנה בשוק חצי כיכר לחם ופרח.
"למה קנית חצי כיכר לחם ?" שאלו אותו בני משפחתו כשחזר הבייתה, "ומה נעשה עם הפּרח?"
האיכר חייך וענה: "קניתי חצי כיכר לחם כדי שנוכל לחיות, ואת הפרח… כדי שיהיה בשביל מה לחיות…"
ואולי… רק אולי… האחות יצרה לה עודף לקנות את הקרמבו כדי שיהיה בשביל מה לחיות, ובדלת האחורית, גם לימדה את אחיה שלפעמים… זה בסדר לדאוג מעט גם לעצמך…
חומר למחשבה….
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 17 ביוני 2021
"חצי כיכר לחם" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
יופי של סיפור. כרגיל!
מסכימה איתך שלנהגי מוניות יש סיפורים.
והם גם פוליטיקאים לא קטנים!
הכי חשוב לדאוג קודם כל לעצמנו.
המעבר בין טוב הלב לבין ניצול של אחרים הוא קטן מאוד.
אנשים מנצלים טובי לב – וחבל מאוד!