כשהתלמיד מוכן המורה מופיע
איתן בטאט הוא ישראלי המתגורר כבר עשרים שנה בארה"ב. הוא למד שם רפואה, נטש את הלימודים, נישא לסטייסי והשניים הקימו הוצאה לאור בשם "קִיוִוי" שמתמחה בסיפורים קטנים על רגעים שמשנים חיים. סדרת הספרים נקראת – "כחוט השערה".
ומתברר שאיתן מאזין קבוע ממרחקים לתכנית של שמעון פרנס בגלי צה"ל ומכאן גם לפינתי הקטנה ויום אחד הוא יצר אתי קשר וגם נפגשנו לכוס קפה באחד מביקוריו בארץ. הקשיבו לסיפור הקטן הזה מסדרת הספרים שלהם (תקציר בתרגום חופשי שלי מאנגלית):
הילדים בכתה כינו אותו טוֹשי השמן וטוֹשי טָאקָאגוּשי אכן היה שונה בממדיו. הוא ישב בשורה הראשונה בכתה בה לימדתי אנגלית ואליה הגעתי בחשש רב. מרבית הילדים, ואולי בצדק, ראו בלימודי האנגלית משהו שלא יזדקקו לו, וכך, שנה לאחר שהגעתי ליפן הבנתי שהחלום של להיות המורה המושלמת של קבוצת ילדים רעבה ללימוד אנגלית, היה חלום תמים.
בכל יום אחר ארוחת הצהריים היה על הילדים לעסוק מעט בניקיון בית הספר. זה היה קטע של כיף בחברותא, אבל שם גם הבחנתי לראשונה שטוֹשי הוא מוקד להצקות והקנטות מחבריו. ומול ההקנטות טוֹשי היה מתרכז במטאטא או במטלית ומשפיל מבטו לרצפה… תמיד לרצפה.
אני נהגתי לצאת לריצה קלה לשמירה על הכושר, מול מבטיהם המשתאים של אנשי הכפר בו גרתי, אבל עבורי זה היה משחרר וגם זמן איכות למחשבות. הייתי בתום שנתי הראשונה והתלבטתי באם לחדש את חוזה העסקתי. בעוד שנהניתי מהשהיה בעולם אחר ושונה, די היו חסרים לי אנשים שיבינו אותי ויעריכו אותי לא רק בגלל הידע שלי באנגלית. גם בבית הספר לא הרגשתי ממומשת כפי שקיוויתי והייתי די מאוכזבת מהשיטה בבית הספר.
יום אחד ראיתי את טוֹשי מוקף בחבורה של ילדים. לא הבנתי את הסלנג שלהם אבל הבנתי מספיק מטון הדיבור ומהבעות הפנים שלהם. בפעם הראשונה איבדתי את שלוותי וצרחתי על הכנופיה. המילים בהם השתמשתי לא היו מובנות להם (לשמחתי) אבל משמעותן הייתה ברורה מאד. הילדים ברחו משם וטוֹשי הלך לכיוון השני, נמנע אפילו מלהביט בי.
באותו הערב רצתי יותר מהרגיל, פורקת את כעסי. השמש החלה לשקוע מצדו השני של שדה אורז, מחשבות עלו בי על חוסר הצדק שהייתי עדה לו…., ואז שמעתי קול של צעדים לצדי.
טוֹשי, בבגדי ההתעמלות האחידים של בית הספר, רץ לצדי ורק אמר לי "הי".המשכתי לרוץ, מעמידה פנים שנוכחותו היא טבעית, אבל חששתי. אם הוא מחפש עזרה, האוכל לעזור? אחרי כחצי מייל, לשמע נשימתו המאומצת, עברתי להליכה ועדיין לא החלפנו מילה. כשנשימתו הוסדרה חזרתי לריצה קלה והוא לצדי, לא טורח לנגב את אגלי הזיעה שעל פניו. כשסיימנו, הוא קד קידה קלה, פלט תודה, הסתובב והלך לדרכו.
מאז הוא הצטרף אלי כמעט מידי ערב, מתאמץ ומזיע ללא מילה של תלונה. הוא רץ לצדי לכל מקום שרצתי. הלוואי שיכולתי לספר שאחרי כמה שבועות טוֹשי הפך לרזה ולגזעי כדי שיפסקו ההקנטות. לא כך היה. אבל משהו ביכולת שלי להגיע אליו, לעשות הבדל מוחשי בעולם כה זר לי, עשה הבדל – ודווקא לי. החלטתי לחדש את החוזה ולהישאר עוד שנה.
במהלך השנה ראיתי שינוי אצל טוֹשי. הוא רץ אתי די תכופות ואפילו השתתף ביום הספורט של בית הספר והגיע רביעי בריצת המייל. התחלנו לפטפט בריצות המשותפות, ביפנית ובאנגלית. הוזמנתי לארוחת ערב בבית הוריו ואמו כתבה לי על נייר מכתבים ביפנית רשמית – "אנחנו חייבים לך רבות על ששינית את חייו של בננו הבכור."
והילדים בבית הספר? כולם ידעו על הקשר שלי עם טוֹשי ולמרבה הפלא, במקום שזה יסית אותם נגדי, זה כנראה אותת להם שאני אנושית וראויה לחברוּת. הידיעה על ריצות הג'וגינג שלי פשטה בין כולם ולפתע כולם רצו להצטרף. קראנו לזה "הריצה באנגלית" – וכל אחד יכול היה להצטרף בתנאי שיְתַקְשר שם באנגלית. מכיוון שזה היה מחוץ לכותלי בית-הספר הילדים היו רגועים ופחדו פחות משגיאות. כשהאנגלית הפכה להיות ביטוי של "תקשורת" במקום להיות סתם לימוד בעל-פה, אי אפשר היה לעצור אותם. וכך השנה השנייה שלי ביפן זרמה לה בכיף, במיוחדות וללא מעצורים.
יש משפט בודהיסטי שלמדתי באותה השנה: "כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע." שנים מאוחר יותר, ואני עדיין מורה, אני יודעת שגם ההיפך הוא נכון בדיוק באותה המידה.
(סופר ע"י Kelly Seymour מתוך הספר Thin Threads בעריכת איתן וסטייסי בטאט)
משהו בסיפור נגע ללבי ומצאתי עצמי תוהה ונובר בזיכרוני מי היו המורים שהשפיעו עלי והטביעו בי חותם בכל תקופות הלימודים שלי…..
מוקדש באהבה לכל המורים והמורות שעושים עבודתם באהבה ומשפיעים על כל כך הרבה מאתנו.
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 15.03.12
"כשהתלמיד מוכן המורה מופיע" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סיפור מקסים ובעיני המסר מתאים לעוד הרבה דברים בחיים – כשאתה מוכן למשהו, המשהו הזה מופיע בחייך (בין אם זה מורה, תלמיד, אהבה, עבודה, וכד')
בר מזל הילד הזה. ילדים מציקים לילדים אחרים בלי רחמים.
אכן סיפור מקסים.
כשרוצים שינוי הוא תמיד נמצא בקרבתנו.
תודה שוקה.
האם מורה מצאת כזה?
אני לצערי לא מצאתי בזכרוני מורה כזה, להיפך. אם אוסיף לזה את שנותי כאמא לארבע מורות, אומר שמצאתי רק שתיים מנקודת המבט שלי כאמא. (על בנותי המופלאות אתה מוזמן לקרא כאןhttp://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2282685)
הסיפור כלעצמו בהחלט נחמד, הלוואי לכל תלמיד מורה שכזה
כמה אמיתי,אפילו אין לך צל צילו של מושג…
הי שוקה,
קורא את הסיפורים שלך ואת הפוסטים כבר די הרבה זמן, אולי שנה.
ואפילו העברתי את הקישור לאנשים יקרים נוספים שיהנו גם הם.
כל פעם, בסוף הפוסט, אני אומר לעצמי בשקט: איזה יופי! או,
זה מעורר בי השראה, או כמה מקסים! החלטתי לחלוק את זה איתך 🙂
תודה לך על רגעי רוך וקסם וכשהספר יצא, קח אותי בחשבון.
שוקה יקר
אולי יום אחד מישהו בסמינר למורים ישכיל , יבין, ויישם כחלק מהלימוד בסמינר, פיתוח רגישות לתלמידים, כחובה!!!!
אולי אז יהיו לנו יותר מורים קשובים ופחות תלמידים בעייתיים
תודה על סיפוריך היפים
שבת שלום
נחמה
היי שוקה
כרגיל, סיפור אנושי חם ונוגע ללב. תודה ושבת שלום
שוש
בחיים..א..ב..ג
א..אהבה
ב..בריאות
ג…גשמיות ובאידיש..גלט(כסף)
שבת שלום לכןלם
משה קרני שומרון………
שמעתי את הסיפור ברדיו…מקסים ומרגש כאחד. ועכשיו..מחכה לרכוש את הספר.
מיה
שבוע טוב שוקה יקר,
כל מחווה אנושית מביאה לטוב…ותמיד מרוויחים שני הצדדים- זה ממש כלל.
אהבתי את התערבותה של המורה להגן על הילד החלש ואת רגישותה התחשבותה לקצב הנשימה של הילד.
אומרים שכל תלמיד צריך מורה אחד שיאמין בו…
סיפור יפה ואני מקווה שסדרת הספרים 'כחוט השערה' יגיעו גם לארץ
תאמר לאיתן וסטייסי-יישר כוח.
מעריכה- שולי.
מרתק ומרגש. מורה אמתית ותלמיד שהעז והצליח.
תודה על השיתוף בסיפור.
שוקה בוקר טוב
כרגיל סיפור מקסים נגע לליבי מאוד גישתה המיוחדת של המורה.
גם אני זכיתי תודה לאל למורה בחסד עליון, שמו אריה מי-רז ז"ל
היה איתי בכיתה תלמיד שהיה שובב מאוד בשעורים של המורה אריה הוא תמיד הצליח והגיע להשגים מרשימים ואצל שאר המורים הוא לא רק שלא למד אלה הפריע למהלך השיעור בכיתה. היום תלמיד זה הוא שופט בישראל ואני כל הזמן חושבת כמה המורה האחד והמיוחד השפיעל לטובה על כולנו- ממש "מורה לחיים".
שוקה כמו תמיד אני מודה לך על זיקוק משכיל ונותן נקודות מאירות
על החיים.
המשך שבוע טוב – שרה
סיפור נפלא מחיי ונפלא שסיפרת אותו
כמחנכת שנים רבות היתה זו מציאות חיי המקצועיים. לראות את הילד וליצר עבורו תכנית של למידה. מקווה שעדין אפשרי הדבר גם כיום. מורה מקצועית היא מורה שרואה את הילד ולא עסוקה בניירת של משרד החינוך…….
שוקה בוקר טוב.
הסיפור נפלא, ברוח הסיפורים שלך שאותם אני קורא בספרך זיקוקין די נור ואף קניתי כמה כמתנה לחברים ומשפחה.
היכן אני יכול לרכוש את הספר באנגלית "Thin Treads"?
תודה ושבוע טוב
Arcielts like this just make me want to visit your website even more.