לדרוך על אחרים
'תובנות ואסופות קריאה והקשבה' כך הגדרתי את הבלוג שלי לפני למעלה מעשור, וכך בכל מקום שאני קורא/מקשיב/חוֹוֶה את החיים 'מִמְעוֹף הסיפוּר' ויש שם משהו שכדאי להתבונן בו, אני מעלה זאת.
אני שקוע בספרו האחרון של אשכול נבו "הראיון האחרון", ולגמרי באקראי שולחת אלי ידידה בשם שולי ברק סיפור מעניין מחלקו השני של אותו הספר, שטרם הגעתי אליו.
הסיפור מתעקל וסיומו מטיל אור על תופעה כאובה, ה Me Too של הילדים.
הנה תקציר:
הוא הלך לצדי מהרגע שיצאתי מהאולם. בהתחלה לא שמתי לב. הייתי עסוק בכמה משפטים תפלים שאמרתי במפגש. אחר כך, שהבחנתי בו, חשבתי שהוא במקרה הולך לאותו כיוון.
רצית לשאול משהו? הסתובבתי אליו. ילד נמוך, שיער קצוץ, ומשהו זר בפניו.
גם אני כותב סיפורים, הוא אמר והסתכל ימינה ושמאלה.
יופי, אמרתי.
רציתי לדעת משהו, אבל בוא נמשיך ללכת, הוא אמר, אשאל תוך כדי הליכה.היה מוזר שהוא מתעקש שנלך, אבל לא מצאתי סיבה לסרב. המשכנו לצעוד. אני בצעדים גדולים, והוא בצעדים קטנים, מנסה להישאר קרוב אלי.
אז מה רצית לדעת? חקרתי כשהוא שב לשתוק.
רציתי לשאול, הוא אמר, איך ממציאים סוף לסיפור. בסיפורים שלי יש התחלות… אבל אני לא מצליח לגמור אותן.
איך קוראים לך? שאלתי.
יהודה, הוא אמר.
תראה, יהודה, אמרתי. יש כמה סוגים של סופים, והסוף באמת הוא חשוב כי הוא נותן את המשמעות לסיפור, ודווקא בגלל זה כל כך קשה עם סופים…
דיברתי בהתלהבות, אבל לאט קלטתי שהוא לא מקשיב. העיניים שלו התרוצצו ובלשו אחר משהו.
קיצרתי ושתקתי.
המשכנו ללכת בשביל שהוביל לחנייה. משני צדי השביל צמחו שיחי פרא. לפתע חלפה בי תחושה עמומה שמישהו מתבונן בנו מבעד להם.
תגיד, יהודה שאל במהירות, כשאתה כותב, אתה מחליט מראש על הנושא?החשד שלי, שהוא לא באמת מתעניין בתשובות, התחזק. השאלה הזאת נשאלה במהלך המפגש עם התלמידים. בכל זאת עניתי.
יהודה אפילו לא טרח להמהם א-הה, או להנהן, הוא פשוט לא הקשיב. עיניו היו ממוקדות בשיחים.
המשכנו ללכת בשתיקה, שרוכי נעליו נפרמו אבל הוא לא עצר לקשור אותם. כשהגענו למכונית הוא אמר לי תודה – מבטו חומק ממבטי.
לפני שהספיק ללכת, אמרתי: חכה, עכשיו לי יש שאלה. תסביר לי למה ליווית אותי? הרי לא באמת התעניינת בתשובות.
אתה לא רוצה לדעת, הוא אמר.
אני, דווקא רוצה, אמרתי.
הם… מציקים לי, הוא סינן במהירות. חבורה מכיתה ט'. מחכים לי בשיחים כל יום אחרי הלימודים.
שיחזרתי את ההליכה שלנו ואת עיניו המתרוצצות.
פעם הסתכלתי על אחד מהם והוא אמר לי לא להסתכל עליו כמו הומו ומאז זה התחיל. הם סוחבים אותי לשיחים ומביאים לי מכות.
ואתה מה עושה?
בהתחלה ניסיתי להחזיר, אבל עכשיו אני נשכב ומחכה עד שיימאס להם.
נשענתי על המכונית ונשמתי נשימה עמוקה. אפסים, חכמים על חלשים, הרגשתי איך הזעם גואה בי.
תגיד, ההורים יודעים? שאלתי.
אבא שלי לא גר איתנו ואימי עובדת.
אחים גדולים?
אני הגדול.
והמנהלת, יודעת מהסיפור?
יהודה הרים אלי את עיניו וגיחך. יודעת, אבל מפחדת להגיד. שלא יביאו לה כיסא בראש כמו שהביאו לקודמת.
אין מה לעשות, הוא פסק, בסוף יימאס להם והם יעברו לילד אחר.
שאקח אותך טרמפ הביתה? שאלתי.
לא צריך, הוא אמר, מכאן הכול כבישים ראשיים והם לא יעשו לי כלום כשיש אנשים מסביב.
לא ידעתי מה עוד להגיד, או לעשות. תשמור על עצמך, קראתי אחריו, ומיד התחרטתי על הניסוח, הרי זה כול העניין שהוא לא יכול.
הוא התרחק, אבל אחרי כמה מטרים הסתובב לכיווני. אני באמת כותב סיפורים, הוא אמר, לא שיקרתי לך.(תקציר מקטע מסיפרו של אשכול נבו 'הראיון האחרון' בהוצאת זמורה-ביתן)
וואו… כמה נורא.
ומה שילדים ביריונים אינם יודעים על מעשיהם – בין אם זה כמעשה קונדס, או מתוך רצון להיראות 'גיבור' בעיני חברים, או לעיתים מִרוע לשמו – כמה זה איום לַנפגע, ואיזה חותם נוראי זה משאיר ליתרת החיים אצל אותו הילד הנפגע. לדעתי זה מעצב את מי שאתה כנראה לתמיד.
שרק נחזור ונשנן לילדינו ש"הדרך למעלה היא לא בהכרח בדריכה על אחרים!!" (כך מצוטט המרצה האמריקאי ג'פרי בנג'מין)
זיקוקין די-נור,
שוקה, יום חמישי, 30 במאי 2019
"לדרוך על אחרים" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
…עצוב…
הי שוקה,
צטטת:"שרק נחזור ונשנן לילדינו ש"הדרך למעלה היא לא בהכרח בדריכה על אחרים!!" (כך מצוטט המרצה האמריקאי ג'פרי בנג'מין)"ץ
ועולות השאלות :
א) למה דריכה על אחרים ("בהכרח") היא בכלל לגיטימית באיזה שהוא מקרה – בדרך למעלה?אם ג'פריס בנג'מין סבור שהנער עבר חוויות נוראיות, מה עצר אותו מלומר שאין לזה צידוק בשום מקרה, בדרך למעלה?
ב) מה זה "למעלה"?
האם בדרך להתפרנס (לא כדי להתעשר, רק להתפרנס) זה לגיטימי למכור סמים לזולת? כאן הביטוי "למעלה", הוא במשמעות "להחזיק את הראש מעל למים" מבחינה כלכלית.
האם מכירת סמים היא ג"כ דריכה על הזולת??
האם מכירת גביעי קוטג' במחירים שערורייתיים וברווחים מטורפים היא דריכה על הזולת בדרך למעלה??
וניתן להרחיב היריעה , ולהבין שיש דרכים רבות לדרוך על הזולת, בדרך לשום מקום – ורק כדי לשפר הרגשתנו כי "להצליח בעסקים בלי להתאמץ" הוא גם ערך בשמו אנו דורכים על הזולת.
"למעלה" בעם ישראל , היה תמיד ערך בתחום הרוחניות, במשמעות של עליה רוחנית, עד שנות ה-20 של המאה ה-20.
בערך בעשור השני החלה הדבקות של רבים מבני עמינו ב"זוהר" האנושיות של עמים זרים, ואבדן דרך שלנו כצבור שאכפת לו אחד מהשני. הקורא מוזמן לבחון לאן הובילו ערכי ה"אנושיות" (אותה אנו מעלים על נס בספורים כגון אלו המופיעים באתר זה) של אירופאים ואמריקאים למשל, את עמיהם!
כשהייתי מחנך הנושא שהקדשתי לו הכי הרבה מקום היו האלימות החרמות והצקות. פעם הדלקתי ילדים מהכיתה וההורים אמרו לי שהם מפסידים חומר… אמרתי להם שעכשיו הם לומדים להיות בני אדם.
תודה שוקה על התזכורת שלך
כך כתב לי מישהו שבקש שלא אנקוב בשמות:
נכדי בן התשע ניתקל בבית הספר, בהפסקה, בשלושה ילדים בני גילו שמכים ילד אחר. הוא הכיר את הילד וידע שהוא חולה אסטמה. ללא היסוס הוא התנפל על הילדים (הוא ילד חזק) וחילץ את הילד מהמכים. הוא שם לב שהילד סובל מקשיי נשימה, אז הוא לקח אותו לחדרי השירותים, שטף את פניו ונתן לו זמן להתאושש.
לאחר מכן הוא חזר לכיתה, באיחור כמובן.
המורה צעקה עליו על האיחור. בשקט הוא הסביר לה את הסיבות לאיחור. תשובתה של המורה – "זה בכלל לא מעניין אותי! אצלי בכיתה לא מאחרים!"
ובהמשך לסיפור של אשכול נבו, ראה איך מורה אינה מנצלת את המצב כדי לשוחח בכיתה על התעללויות ותוצאותיהן החמורות, והיא בוחרת לנזוף בילד שנקט עמדה ועזר לילד המותקף. פשוט נורא…
הרגע הקשבתי לאיך שאתה מקריא את הקטע מספרו של אשכול נבו – אין עליך, גרמת לי לדמוע שוב…בכלל הקטע הזה תמיד יעלה דמעות בעיניי.
ומה שהגיב האדם על הסיפור של נכדו בן התשע- הילד הזה יצמח להיות אדם נהדר ואנושי ובקשר למורה- כנראה שלהיות בן אדם פחות חשוב מחומר הלימודים ומצד שני להגנתה יאמר שהיא מחויבת להעביר חומר לימודי לצורך המבחן העתידי. חבל שאין איזון!
יום טוב- משולי.
היי שוקה כמו שכתוב במקורותינו "יצר האדם רע מנעוריו" מה שהכי חשוב היום לדעתי זה חינוך ורק חינוך …שיהיה לך שחורש טוב ותודה