להחמיא
לפני כשבועיים אני מקבל דואר אלקטרוני ממישהי שאיני מכיר בשם אורית לוי. "יש לי משהו מעניין לספר לך…" היא כותבת ומשאירה מספר טלפון. כמה ימים לאחר מכן אני יוצר אתה קשר טלפוני, וכך היא מספרת:
נולדתי וגדלתי בראשון-לציון ובשנות התיכון למדתי בגימנסיה הריאלית ששם. בגימנסיה זכיתי למחנכת נדירה בשם חנה שוהם. אני מדברת על תקופה שלפני שלושים וארבע שנים. מעבר להיותה מחנכת היא לימדה על פני השנים דקדוק, ערבית וגם סִפרות עברית. לפני כשנתיים יזמתי מפגש של כיתתנו דאז, וגם מורתנו הגיעה, עכשיו היא באמצע שנות השמונים שלה, ומאז אני שומרת אתה על קשר.
ובאחת משיחותינו האחרונות גלשה לה השיחה לענייני שינוּן ולמידה בעל פה, על יתרונותיהם וחסרונותיהם, והיא מספרת לי איך בנעוריה שיננה בעל פה את יצירתו המהוללת של ביאליק 'המתמיד', על דעת עצמה ומתוך עניין אישי.
"זה מעניין שאת מזכירה את 'המתמיד'", אני נכנסת לדבריה "במסגרת תפקידי כמקדמת בריאות בקהילה הגעתי למפגש באחד מבתי הספר ברמת גן והחניתי את ריכבי ברחוב 'המתמיד' המצטלב עם רחוב 'לאן' ותהיתי על הקשר הסיפרותי ביניהם."
ומורתי קופצת על השמות הספרותיים האלה כמוצאת שלל רב. "את 'לאן', סיפרו הידוע של פיארברג" היא אומרת, "לא אהבתי ללמד במיוחד. אבל הוא זכור לי בזכותה של תלמידה מיוחדת מאותן השנים… שלימדתי לפני למעלה מחמישים שנה. היא כתבה אז חיבור על היצירה 'לאן'…. והתרגשתי מאד מאיכות כתיבתה. החיבור היה פשוט יוצא מן הכלל…. ואמרתי לעצמי 'הנערה הזו תבלוט בעתיד בכתיבתה.' והנה היום היא אכן סופרת ילדים, מתרגמת, עורכת ופִזמונאית.. "
"האם אמרת לה אז, מה את חושבת על איכויותיה?" שאלתי בתמימות.
"שיבחתי אותה על החיבור." השיבה מורתי, "איני חושבת שמצאתי לנכון לשתפה במחשבותיי על עתידה הצפוי."
"שמה של אותה הנערה מאז הוא רימונה די-נור…" היא מוסיפה, "את מכירה?"
ומהשנייה שקלטתי את הסיפור, ידעתי שאני עומדת להפגיש את השתיים ולתת הזדמנות לחנה לומר לרימונה את מה שחשבה אז על יצירתה. חיפוש קצר על רימונה בגוגל הבהיר לי שלרימונה אח בשם שוקה… שאת קולו אני שומעת בתכניתו של פרנס.
אז כתבתי לך מייל: "'אם אכן אתה אחִיה של רימונה די-נור – יש לי סיפור עבורך."'
"רימונה היא אחותי!" אתה עונה לי בְּמייל חוזר "אני מסוקרן מאד לשמוע את הסיפור"
(כך סיפרה לי אורית לוי)
בינתיים אורית שוחחה עם רימונה שהתרגשה מאד מהסיפור ומחכה למפגש המרגש המתוכנן עם מורתה דאז.
"מה יש לקחת מהסיפור?" אני שואל את אחותי.
"תראה," היא עונה לי "מעבר לצירופי המקרים שעולים כמעט מכל פינה בסיפור הזה, אני חשה בהחמצה מסוימת. דווקא בגילאים הצעירים של אז כשכל מחמאה וחיזוק היו אז כל כך נדרשים, המחמאה הגדולה הזו שצרובה בזיכרונה של מוֹרתי כבר למעלה מחמישים שנה, לא עברה אלי אז בַּעוצמה שמתארת המורה חנה וּמִשְכָּך לא הייתי ערה לה. מעט חבל לי על ההחמצה"
ואותה האורית מצטטת לי משירה של חווה אלברשטיין 'הרגל הופך לטבע' את המשפט היפה הבא:
תן לי למצוא בכל אחד,
מה שיקר וטוֹב.
ולהגיד לו זאת מיד,
לא לחכות לסוֹף.
הרבו במחמאות
ויש הזדמנות קרובה – חג האביב בפתח….
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, .30.3.17
"להחמיא" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.
Parnas 287 To compliment 31.3.17
ביוזמת אורית, בתשעה במאי 2017 , נפגשו רימונה ומורתה חנה שהם לסגירת המעגל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
וואוו, שוקה… סיפור מצמרר,מרגש ומדהים לקרוא שמורים ומחנכים זוכרים תלמידים מסוימים שדבר מה שאמרו או כתבו נחרט כך בזכרונם. מסוקרנת לשמוע על חוויית הפגישה של רימונה עם המורה…
תפקיד חשוב של ההורים והמורים להכווין את הילד בהתאם לחוזקותיו
הי שוקה,
כמה יופי יש בך ובסיפורים שלך, אתה הופכת לי את העולם למקום עם כל כך הרבה טוב, חמלה, אהבה.
תודה על הנתינה שלך, בזכותך אני מעביר אותה הלאה.
רק בריאות
רונן
הי שוקה
לסיפורך חשיבות עצומה להבנת הטבע האנושי.
מחד , קיים צורך עצום בבני אדם, לקבל הערכה, ומאידך קיימת מגבלה קשה בהענקת ההערכה לאחר.
לעיתים הקושי הוא רדיקלי- אין יכולת או רצון לתת כלל לא מקצת ולא בכלל מחמאה או הערכה (שהם שני צדדים של אותה מטבע).לעיתים יש מוכנות לתת מקצת המחמאה, כמו בספורך , ולעיתים רחוקות ביותר יש מוכנות לתת מלוא הטנא הערכה בצורותיה השונות(למעשה להעניק אהבה)
הפרדוקס בין מוכנות וצורך רב ב"לקבל" לבין מוכנות וצורך "לתת"
הוא קריטי להצלחתינו להמשיך ולהתפתח, והבנת מקורו מהווה מפתח להמשך הדרך לשפור החרה האנושית.
בעוד הרצון לקבל לעצמו, מזין את הפרט ברמת הגוף (הרגש)- – הכוונה לתת "אהבה" לאחר (לא רק מהפה ולחוץ) דורשת שהאדם יוסיף עוד "אישיות" כזו שמבינה שהחיים מותנים בהזנת הסובבים אותך.
זוהי התפתחות בלתי טבעית לבני אדם, ורק בודדים ניחנו ביכולת לגלות שיש עוד משהו בחיים חשוב בהרבה מהקבלה לעצמך.
הוספת אישיות כזו בצורת כוונה לתת לאחר למען האחר- הינה עליה רוחנית. והיא תחילת המימוש של "ואהבת רעך כמוך".
אם הפרט זוכה ומקבל הארה כזו, וחש שמוטלת עליו מפנימיותו, חובה לבנות את האחר (שליחות המצופה ממורים והורים)אזי הוא מופנה לחפש עוד אנשים הדבוקים בתחושה חזקה זו שעליו לפעול בדרך האהבה הדאגה והנתינה לזולת.
החבירה לקבוצת אנשים עם מניע לרכוש כוונה כזו של פעולה לטובת הזולת היא תנאי להמשך העליה הרוחנית.
כללי בניה ופעולה של קבוצה כזו מפורטים בכתבי רבי ברוך שלום אשלג זצ"ל.
שלום שוקה
הסיפורים המקסימים שאתה מפרסם מרגשים אותי בכל פעם מחדש.
אינני יודעת למה אבל תחושת בטן אומרת לי שהסיפורים האלה
בודאי פילסו דרך לאיזה מקבץ בספר ואם לא אז יפה שעה אחת
קודם. אני אהיה הראשונה שאכניס את הספר לביתי.במידה ויצאה
אסופה כזאת אנא עדכן אותי.
תודה מראש
רותי
וכך כתב אלי צביקה שטרקמן:
אז גם לי יש סיפור קטן שקשור – נולדתי ברחוב לאן ברמת גן. מעולם לא ידעתי למה קוראים לו כך. ותמיד הורי צחקו כששאלו אותם לאן להגיע? והם כמובן ענו: לרחוב לאן…
וגם למדתי בבית ספר המתמיד, קרוב לשם, שנמצא ברחב המתמיד.
אגב, לאן והמתמיד אינם נפגשים, הם מקבילים. ביניהם עוברים במאונך 2 רחבובת בשם יכין ובועז…
שמות יפים היו שם, לא ידעתי להעריך כשהייתי ילד.
שוקה שלום,
1. סיפורה המקסים של אורית שפך אור…
2. המחנכת חנה שוהם כשמה כן היא: "אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות כ"ה, ז'). בהתאם לכך, השם שוהם מסמל יוקרה, עושר, ערך רב, אצילות וחן "
3. ואחותך רמונה …מלאה
וכך כתבה לי מרתה יוסוב:
התרגשתי הן מהסיפור והן מהמורה המדהימה ותלמידותיה, ישר כח לכולן וחג שמח לך ולכל בני משפחתך כולל כמובן את רימונה דינור.
שלום לך שוקה. מאד נהניתי מהסיפור המרגש, במיוחד כשהסיפור קשור לבני משפחתך. איזו משפחה נהדרת! בנוסף ברצוני להוסיף הערה קטנה,להסב את תשומת ליבך לדברי צביקה שטרקמן. בקשר לרחובות לאן והמתמיד. רחוב המתמיד מתחיל מרחוב לאן מספר 10.בסופם הם מקבילים. תודה על סיפוריך הנוגעים בלב של כולנו!